תלונות שווא קיימות באופן מובהק בהליכי גירושין אבל לא רק. בחוק העונשין ישנם סעיפים המתייחסים להגשת תלונות שווא ומגדירים אותן כעברות פליליות. סעיף 237 מתייחס למסירת עדות שקר בהליך שיפוטי.

כלל הדורש הוכחה פוזיטיבית – אי אפשר לתבוע את המתלוננת אם תגיש את התלונה ב'צורה' הנכונה (היא אם חרדתית ודואגת לילדיה, לדוגמה, ראה זגורי בתמ"ש 21852-03-10).

במקרים רבים הפרקליטות מגישה כתבי אישום לפי סעיף 243 לחוק העונשין נגד אנשים שניסו לביים גנבה של מכוניתם והגישו למשטרה תלונת שווא בגין גנבת הרכב.

אולם במקרים החמורים בהרבה — שבהם תלונת השווא מעלילה על אדם עברת מין או אלימות במשפחה, תלונה שיש בה להרוס את חייו של הנילון, להרחיק אותו מביתו ומילדיו וייתכן שאף לשלוח אותו לתקופה ארוכה לכלא — דווקא במקרים אלה הפרקליטות נמנעת על פי רוב מהעמדה לדין של מגישת התלונה הכוזבת.

המוסר הכפול: כאשר הגישו האישה והחותנת את תלונותיהן התייחסו המשטרה והפרקליטות לעניין כאל עניין פלילי, אך כאשר הבעל הגיש את התלונות נהפך העניין למחלוקת משפחתית שאינה מצדיקה טיפול במישור הפלילי.

הליכי הגירושים אינם קלים. לכל צד, מטבע הדברים, יש רצון לצאת כשידו על העליונה. הבעיה מתחילה כאשר אחד מבני הזוג נוקט אמצעים לא כשרים כדי להשיג יתרון על פני האחר – למשל, באמצעות הגשת תלונת-שווא במשטרה.

בישראל אין נתונים סטטיסטיים רשמיים בנוגע לתלונות-השווא במסגרת אלימות במשפחה.

בציבור מוטמעת תעמולה שיטתית המציגה את היקף תלונות השווא על 2% בלבד – טענה זאת מבוססת על ספרה של העיתונאית סוזן בראונמילר משנת 1976. מעבר לעדות זו לא נמצא כל ביסוס למיתוס על 2% תלונות שווא.

מדובר בתופעה נפוצה בהליכי גירושים, במסגרתה אחד מבני הזוג פונה למשטרה ומגיש תלונה שקרית על אלימות מצד בן הזוג האחר, זאת מתוך תחושת נקם ורצון אסטרטגי להשיג יתרון בהליך הגירושים, למשל בכל הנוגע למשמורת הילדים. לרוב מדובר בנשים המגישות תלונת-שווא נגד הבעל.

במרבית המקרים המשטרה מאמינה לגרסת המתלוננת ובכנות התלונה – כשמדובר באלימות במשפחה – ופועלת בהתאם: הצד השני מוזמן לחקירה, ולעתים קרובות מוצא נגדו צו הרחקה, ואף מוגש נגדו כתב אישום.

מאמציו של מי שהתלוננו נגדו להסביר במסגרת החקירה כי אין כל שחר לתלונות וכי הליך הגירושים הוא המניע להגשתה, אינם מועילים, והוא מוצא את עצמו חשוף לאישום פלילי על לא עוול בכפו.

חייבת להיות מודעות גדולה יותר לכך שישנם מקרים של תלונות-שווא בגירושים, ויש להתמודד גם עם תופעה זו, בין היתר על-ידי פתיחה בחקירה והגשת כתבי אישום בגין תלונת-שווא.

כיום לא קיימת כל אכיפה בסוגיה זו. כל עוד זה המצב, ולא יינקטו הליכים פליליים נגד מגישי תלונות-שווא – הרי שתופעה זו תמשיך להתקיים ולגרום עוול לרבים הנמצאים בהליכי גירושים.

1 מכל 6 גברים שתיקם נסגר – הוא קורבן לתלונת שווא וזאת בניגוד לנרטיב שהוטמע בציבור, היקף תלונות השווא בעבירות מין נע בין 16% ל-50%. כך עולה מתשובת פרקליטות המדינה לבקשת חופש מידע. בואו נדבר על המשמעות: פרקליטות המדינה המורכבת מ-70% נשים, בדקה וקבעה - "חוסר אשמה": האירוע לא קרה, או שהחשוד פשוט לא עשה את זה. זה 1 מכל 6 גברים שסומנו כ"עברייני מין", עברו גיהנום עלי אדמות, ובסוף הפרקליטות מאשרת שהם חפים מפשע לחלוטין. במסגרתה בקשת חופש המידע נמצא כי 16% מהתיקים בשנת 2018 נסגרו בעילת חוסר אשמה - מדובר ב-553 גברים שנהרסו חייהם מבלי שיוגש כתב אישום נגד האישה שגרמה לכך. בנוסף 67% מהתיקים נסגרו מחוסר ראיות (2,386 מקרים!), נוצר מצב שבו הרוב המוחלט של הגברים שמסומנים כ"עברייני מין" התיק נסגר ללא כתב אישום..

הנתון החשוב ביותר טמון בעובדה שבשנת 2018 רק 1,100 תיקים הוכרעה בהם על ידי הפרקליטות שאלת הגשת כתב האישום. המשמעות ברורה — בקרוב 50% מהתיקים נסגרו בחוסר אשמה.

כאשר מוגשת תלונת-שווא על אלימות, הצד שהוגשה נגדו תלונה חשוף להליך פלילי, על כל המשמעויות שבדבר. ראשית, הוא יוזמן לחקירות במשטרה – חוויה קשה ובלתי נעימה אשר גם גורמת להפסד כלכלי בשל אבדן ימי עבודה. כמו כן, יכול ויוצא נגדו צו הרחקה, אשר ימנע ממנו להתקרב לילדיו ולבית המשותף של בני הזוג. יתרה מזו, הוא חשוף לכתב אישום פלילי חמור, ואם יורשע, ניתן יהיה לגזור עליו עונש מאסר משמעותי, כאשר ההרשעה בדין גם מלווה ברישום פלילי.

תופעת תלונות השווא הפכה למגיפה. אין כמעט סכסוך בין בני זוג שאינו כולל עלילת שווא של אישה נגד בעלה/בן זוגה. לצערנו השתרשה תופעה חמורה בקרב חלק מעורכי דין העוסקים בענייני משפחה — שיטה של הגשת תלונה נגד בן או בת הזוג, המצויים בהליכי פירוד או גירושין, לרבות תלונה שתגרום להרחקתם מהבית או מהילדים, תייצר פגיעה כלכלית, תיטיב עם בן הזוג השני, ותסייע בידו, כאמצעי לחץ, להשגת יתרון בסופו של יום בו ייקבעו חלוקת הרכוש, דמי המזונות, סידורי המשמורת וזמני השהות עם הילדים.

הגשת תלונת שווא הינה מעשה אלים, תוקפני ופוגעני. תלונות שווא גורמות לנזק בלתי הפיך לאדם שנגדו מתלוננים: לפגיעה בשמו הטוב ובחרותו, לסבך אותו בפלילים, להרחיקו מביתו וילדיו, לפגוע במקור הפרנסה שלו ובמקצוע שלו, לשבור את נפשו ועוד.

תלונות שווא פוגעות ומרסקות משפחות שלמות, וגם נשים אשר באמת נפגעות מעבירות מין — במיוחד כאשר משטרת ישראל מוצפת ב"מפעל עלילות השווא", והחוקרים רואים בכל אישה מתלוננת "מעלילה בפוטנציה".

בסופו של דבר, כמאמר הפתגם "מרוב עצים לא רואים את היער". קיומן של תלונות שווא רבות הוא גם מה שיצר את החקירות הפולשניות וחסרות הרגישות במשטרה, שבגללן נמנעות נשים שבאמת נפגעו מלפנות ולהתלונן. וזו גם הסיבה להיעדר הטיפול העוצמתי בעברייני ועברייניות מין!

תופעת תלונות השווא הינה תוצר של הנחיה 2.5 של פרקליט המדינה המגדירה את "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה". המשטרה מממשת את ההנחיה של הפרקליטות לפי הוראה שמספרה 03.300.226.

העיוות בהנחיה זו יצר מציאות בה נשים יכולות להגיש תלונות שווא נגד גברים עבירות מין, אונס ואלימות -נבידיעה שלא יעמדו לדין.

ההנחיה כיום היא לא לנקוט הליכים כנגד מגישות תלונות השווא גם כאשר מתברר כי לא היה להן כל בסיס אמיתי, ואין כל סנקציה על האקט הבזוי הזה, העלול להרוס לאנשים את חייהם.

הטענה שעומדת מאחורי הנחיה זו היא שהסנקציות ימנעו מנפגעי אלימות במשפחה ועבירות מין להתלונן, בשל החשש שטענתם לא תוכח.

בינואר 2002 חשף ניצב משנה במשטרה, ד"ר פיני יחזקאלי במגזין המשטרה "מראות המשטרה" לראשונה את "אוכלוסיית מקרי השווא": "זוהי קבוצת האוכלוסיה הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט ואינם מעלים את הנושא בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית."

במרץ 2016 חשף ד"ר יואב מאז"ה במסגרת מחקרו בפורום קהלת את שהיה ידוע לכולם – תלונות שווא הפכו לתופעה משמעותית.

העדר נתונים בסטטיסטיקה אינה הוכחה להעדר עבירת תלונת שווא: הרי איך תהיה סטטיסטיקה כלשהי בנושא אם לא מגישים כתבי אישום והפרקליטות נאחזת ב'הנחיה 2.5' המורה לא להגיש כתבי אישום נגד נשים שהעלילו והגישו תלונה או עדות במשטרה ו"חזרו בהן" (מילה מכובסת לעלילה במרבית המקרים).

נסו לחשוב על גבר במשפחה שלכם שהעלילו עליו אונס — מדובר בקלון שלא ירפה ממנו לכל חייו. גם אם בסופו של דבר התיק ייסגר, התפיסה השלטת בציבור היא ש"אין עשן בלי אש" ובזה חרב עולמו החברתי ושמו הטוב.