תלונות שווא קיימות באופן מובהק בהליכי גירושין אבל לא רק. בחוק העונשין ישנם סעיפים המתייחסים להגשת תלונות שווא ומגדירים אותן כעברות פליליות. סעיף 237 מתייחס למסירת עדות שקר בהליך שיפוטי.

סעיף 239 עוסק במסירת תצהיר שקר.

סעיף משמעותי ביותר לענייננו הוא סעיף 243 , העוסק במסירת הודעה כוזבת:

“המוסר לשוטר או למי שמוסמך להגיש תביעה פלילית, ידיעה על עבירה כשהוא יודע שהידיעה כוזבת, דינו — מאסר שלוש שנים, ואם העבירה היא פשע — מאסר חמש שנים; ואין נפקא מינה אם הוגשה תביעה פלילית בעקבות הידיעה ואם לאו.”

כלל הדורש הוכחה פוזיטיבית – אי אפשר לתבוע את המתלוננת אם תגיש את התלונה ב’צורה’ הנכונה (היא אם חרדתית ודואגת לילדיה, לדוגמה, ראה זגורי בתמ”ש 21852-03-10).

במקרים רבים הפרקליטות מגישה כתבי אישום לפי סעיף 243 לחוק העונשין — מסירת הודעה כוזבת — נגד אנשים שניסו לביים גנבה של מכוניתם כדי לקבל את כספי הביטוח, והגישו למשטרה תלונת שווא בגין גנבת הרכב. 

אולם במקרים החמורים בהרבה — שבהם תלונת השווא מעלילה על אדם עברת מין או אלימות במשפחה, תלונה שיש בה להרוס את חייו של הנילון, להרחיק אותו מביתו ומילדיו וייתכן שאף לשלוח אותו לתקופה ארוכה לכלא — דווקא במקרים אלה הפרקליטות נמנעת על פי רוב מהעמדה לדין של מגישת התלונה הכוזבת.

המוסר הכפול, כאשר הגישו האישה והחותנת את תלונותיהן התייחסו המשטרה והפרקליטות לעניין כאל עניין פלילי, אך כאשר הבעל הגיש את התלונות נהפך העניין למחלוקת משפחתית שאינה מצדיקה טיפול במישור הפלילי.

הליכי הגירושים אינם קלים. לכל צד, מטבע הדברים, יש רצון לצאת כשידו על העליונה. הבעיה מתחילה כאשר אחד מבני הזוג נוקט אמצעים לא כשרים כדי להשיג יתרון על פני האחר – למשל, באמצעות הגשת תלונת-שווא במשטרה. 

בישראל אין נתונים סטטיסטיים רשמיים בנוגע לתלונות-השווא במסגרת אלימות במשפחה.

בציבור מוטמעת תעמולה שיטתית המציגה את היקף תלונות השווא על 2% בלבד – טענה זאת מבוססת על ספרה של העיתונאית סוזן בראונמילר משנת 1976 , מעבר לעדות זו לא נמצא כל ביסוס למיתוס על 2% תלונות שווא.

מדובר בתופעה נפוצה בהליכי גירושים, במסגרתה אחד מבני הזוג פונה למשטרה ומגיש תלונה שקרית על אלימות מצד בן הזוג האחר, זאת מתוך תחושת נקם ורצון אסטרטגי להשיג יתרון בהליך הגירושים, למשל בכל הנוגע למשמורת הילדים. לרוב מדובר בנשים המגישות תלונת-שווא נגד הבעל.

במרבית המקרים המשטרה מאמינה לגרסת המתלוננת ובכנות התלונה – כשמדובר באלימות במשפחה – ופועלת בהתאם: הצד השני מוזמן לחקירה, ולעתים קרובות מוצא נגדו צו הרחקה, ואף מוגש נגדו כתב אישום.

מאמציו של מי שהתלוננו נגדו להסביר במסגרת החקירה כי אין כל שחר לתלונות וכי הליך הגירושים הוא המניע להגשתה, אינם מועילים, והוא מוצא את עצמו חשוף לאישום פלילי על לא עוול בכפו.

בכל הנוגע לאלימות בין בני זוג, בכל שנה נסגרים כ85% מהתיקים ללא הגשת כתב אישום. דוגמא מובהקת הינם אותם 10% הנסגרים בעילת חוסר אשם, מדובר בקירוב על 2000 גברים שסבלו עלילה חרב עליהם עולמם והפרקליטות מגוננת על מעלילות שווא.

חייבת להיות מודעות גדולה יותר לכך שישנם מקרים של תלונות-שווא בגירושים, ויש להתמודד גם עם תופעה זו, בין היתר על-ידי פתיחה בחקירה והגשת כתבי אישום בגין תלונת-שווא.

כיום לא קיימת כל אכיפה בסוגיה זו. כל עוד זה המצב, ולא יינקטו הליכים פליליים נגד מגישי תלונות-שווא – הרי שתופעה זו תמשיך להתקיים ולגרום עוול לרבים הנמצאים בהליכי גירושים.

כאשר מוגשת תלונת-שווא על אלימות, הצד שהוגשה נגדו תלונה חשוף להליך פלילי, על כל המשמעויות שבדבר. ראשית, הוא יוזמן לחקירות במשטרה – חוויה קשה ובלתי נעימה אשר גם גורמת להפסד כלכלי בשל אבדן ימי עבודה. כמו כן, יכול ויוצא נגדו צו הרחקה, אשר ימנע ממנו להתקרב לילדיו ולבית המשותף של בני הזוג. יתרה מזו, הוא חשוף לכתב אישום פלילי חמור, ואם יורשע, ניתן יהיה לגזור עליו עונש מאסר משמעותי, כאשר ההרשעה בדין גם מלווה ברישום פלילי.

“אם לא די בזאת, הרי שתלונת-שווא יכולה גם להשפיע מאוד על התנהלות הליך הגירושים ולגרום לפגיעה ממשית בזכויות הצד שהתלוננו נגדו בכל ענייני הגירושים, ובראשם המשמורת על הילדים. כאשר אחד הצדדים נושא ‘כתם’ של הליך פלילי בגין אלימות, צפוי לו מאבק משפטי קשה בבית המשפט על-מנת שלא תיפגענה זכויות המשמורת שלו. הדבר נכון במיוחד כאשר בן הזוג שהוגשה נגדו תלונה מעוניין במשמורת משותפת על הילדים. יש לזכור, כאמור, כי לעתים זוהי למעשה המטרה שלשמה הוגשה התלונה.

תופעת תלונות השווא הפכה למגיפה, אין כמעט סכסוך בין בני זוג שאינו כולל עלילת שווא של אישה נגד בעלה/בן זוגה. לצערנו השתרשה תופעה חמורה בקרב חלק מעורכי דין העוסקים בענייני משפחה, שיטה של הגשת תלונה נגד בן או בת הזוג, המצויים בהליכי פירוד או גירושין, לרבות תלונה שתגרום להרחקתם מהבית או מהילדים, תייצר פגיעה  כלכלית , תיטיב עם בן הזוג השני, תשפר את מצבו בתהליך, ותסייע בידו, כאמצעי לחץ, להשגת יתרון בסופו של יום בו ייקבעו חלוקת הרכוש, דמי המזונות, סידורי המשמורת וזמני השהות עם הילדים.

תופעת תלונות השווא הינה המורשת המכוערת של עדנה ארבל, כך כתב חברנו גיל רונן זכרונו לברכה במאמר בקישור. הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה היא הנחיה מאת פרקליט המדינה, הקובעת את “מדיניות התביעה, בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה”. ההנחיה הוצאה בשנת 1993, בתקופה שבה דורית ביניש כיהנה כפרקליטת המדינה. בשנים 1996-2004 החילה עדנה ארבל דקויות שונות על אי העמדה לדין של מי שנמצאו סתירות בעדותו. המשטרה מממשת את ההנחיה של הפרקליטות לפי ההוראה המעשית שמספרה 03.300.226 

העיוות בהנחיה זו יצר מציאות בה נשים מעלילות נגד גברים עבירות מין אונס ואלימות בידיעה שלא יעמדו לדין. 

הגשת תלונת שווא הינה מעשה אלים, תוקפני ופוגעני. תלונות שווא גורמות לנזק בלתי הפיך לאדם שנגדו מתלוננים. לפגיעה בשמו הטוב ובחרותו, לסבך אותו בפלילים, להרחיקו מביתו וילדיו, לפגוע במקור הפרנסה שלו ובמקצוע שלו, לשבור את נפשו ועוד. כאשר מדובר בבני זוג בהווה או בעבר, גם מגיש תלונות השווא יפגע מכך. כל נזק כלכלי, אישי ומשפטי לאחד מההורים, יפגע ביכולתו ההורית והכלכלית, לזון את הילדים ולספק את צרכיהם, ובהכרח יגרום לנטל כבד יותר על ההורה השני.

למרות שכל העוסקים בדיני משפחה מודעים לתופעה.

אם  תשאלו את הפרקליטות, הם יטענו שאין דבר כזה תלונות שווא או עלילת כזב של נשים נגד גברים. הם פשוט לא מכירים תיקים כאלה.

כאשר המספרים שותקים יתר על המידה, זה המקום לשאול בצדק, הכיצד ייתכן שקיים ‘אפס מוחלט’? האמנם אין תלונות שווא?

העדר נתונים בסטטיסטיקה אינה הוכחה להעדר עבירת תלונת שווא: הרי איך תהיה סטטיסטיקה כלשהי בנושא אם לא מגישים כתבי אישום והפרקליטות נאחזת ‘בהנחיה 2.5’ המורה לא להגיש כתבי אישום נגד נשים שהעלילו והגישו תלונה או עדות במשטרה ו”חזרו בהן” (מילה מכובסת לעלילה במרבית המקרים).

עם כל האמפטיה לנשים, כאן אנחנו מדברים על הסוגיה מנקודת סבלם של גברים נפגעי עלילה’ ולא מנקודת מבטה של מתלוננת השווא.

נסו לחשוב על גבר במשפחה שלכם שהעלילו עליו אונס, מדובר בקלון שלא ירפה ממנו לכל חייו. גם אם בסופו של דבר התיק ייסגר, התפיסה השלטת בציבור היא ש”אין עשן בלי אש” ובזה חרב עולמו החברתי ושמו הטוב.

תלונות שווא פוגעות ומרסקות משפחות שלמות, וגם נשים אשר באמת נפגעות מעבירות מין, במיוחד כאשר משטרת ישראל מוצפת ב”מפעל עלילות השווא” , החוקרים רואים בכל אישה מתלוננת, “מעלילה בפוטנציה”.

בסופו של דבר כמאמר הפתגם “מרוב עצים לא רואים את היער”. קיומן של תלונות שווא רבות הוא גם מה שיצר את החקירות הפולשניות וחסרות הרגישות במשטרה, שבגללן נמנעות נשים שבאמת נפגעו מלפנות ולהתלונן. וזו גם הסיבה להיעדר הטיפול העוצמתי בעברייני ועברייניות מין! 

ההנחיה כיום היא לא לנקוט הליכים כנגד מגישות תלונות השווא גם כאשר מתברר כי לא היה להן כל בסיס אמיתי, ואין כל סנקציה על האקט הבזוי הזה, העלול להרוס לאנשים את מהות חייהם.

הטענה שעומדת מאחורי הנחיה זו היא שהסנקציות ימנעו מנפגעי אלימות במשפחה להתלונן, בשל החשש שטענתם לא תוכח.

בינואר 2002 חשף ניצב משנה במשטרה, דר’ פיני יחזקאלי במגזין המשטרה “מראות המשטרה” לראשונה את “אוכלוסיית מקרי השווא”: “זוהי קבוצת אוכלוסיה הבעייתית ביותר, כיוון שמחד-גיסא, הנזק שהיא גורמת לתהליך הטיפול הוא כבד, ומאידך-גיסא, גורמים שונים במערכת אכיפת החוק כמעט ואינם מעלים את הנושא בשל החשש מתגובתם של ארגוני נשים וארגוני עבודה סוציאלית.

במרץ 2016 חשף ד”ר יואב מאז”ה במסגרת מחקרו בפורום קהלת את שהיה ידוע לכולם – תלונות שווא הפכו לתופעה משמעותית – פירוט מלא בהמשך.