בג"ץ 6273-08-26 דניאל עמירם ואח' נגד שר המשפטים, עמותת הל.ב לשוויון בהורות , אבות למען צדק, דורשת צדק עבור אלפי אבות גרושים שקולם אינו נשמע. מדי שנה מוציאים רשמי ההוצאה לפועל כ-4,000 פקודות מאסר בגין חוב מזונות – מרביתם כצעד ענישתי המנוגד לתכלית סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל, המגדיר מאסר כאמצעי גבייה בלבד ולא כסנקציה פלילית, העתירה נשענת על ההלכה בבג"ץ פר"ח 5304/92 ועל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, העתירה חושפת דפוס של מאסרים חוזרים ללא תועלת גבייתית, ומציבה במרכזה את "המלכוד הדיוני", בעוד ההוצאה לפועל אינה נוטה להתערב בחיוב ומפנה לבית המשפט, בתי המשפט למשפחה נועלים את שעריהם ודוחים על הסף תביעות להפחתת מזונות בשל חוב פתוח – נוצר חוקתי המותיר את האב ללא הגנה משפטית ודן אותו למאסרים חוזרים בגין העדר יכולת כלכלית.
רקע לעתירה
במרכז העתירה עומדת טענה משפטית ומוסרית נוקבת: מדינת ישראל מקיימת בחסות סעיף 74 לחוק ההוצאה לפועל פרקטיקה דרקונית שחלפה מן העולם המערבי, במסגרתה נשללת חירותם של אזרחים מחוסרי אמצעים פעם אחר פעם, ללא עריכת חקירת יכולת כלכלית עדכנית ומודרנית, ללא ביקורת שיפוטית אפקטיבית של שופט, ובאופן ההופך את סנקציית המאסר מאמצעי אכיפה וגבייה לגיטימי לסנקציה ענשתית עיוורת ואכזרית. העתירה חושפת מציאות יומיומית קשה המתחוללת בלשכות ההוצאה לפועל ברחבי הארץ, שבה רשמים מנהליים מנפיקים צווי מאסר סדרתיים, המביאים לכליאתם של אבות שאין בידם כל אפשרות כלכלית לפרוע את חובם, תוך רמיסה בוטה של זכויות היסוד החוקתיות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק.
המלכוד הדיוני
אחד הנדבכים הקשים והמרכזיים ביותר שנחשפים בעתירה הוא המלכוד המשפטי והמערכתי שבו לכודים אבות החבים במזונות. הדינמיקה הנהוגה כיום במערכת המשפט מייצרת חלל חוקתי נטול מוצא שזורק את החייב בין הערכאות.
מצד אחד בלשכות ההוצאה לפועל: הפועלים כרשות מנהלית-ביצועית ולא כערכאה שיפוטית, מסרבים לערוך חקירת יכולת ממשית או להפחית את צו החיוב השוטף. הרשמים נסמכים על הטענה המשפטית המוצדקת כשלעצמה, כי אין לרשם ההוצאה לפועל סמכות להתערב בשיעור המזונות שנקבע בפסק הדין המקורי של בית המשפט למשפחה, המהווה "מעשה בית דין". כפועל יוצא, הרשמים מפנים את החייב להגיש תביעה להפחתת מזונות בבית המשפט לענייני משפחה, ובמקביל ממשיכים להפעיל נגדו עיקולים בשיעור של 100% על משכורתו ומוציאים נגדו פקודות מאסר חוזרות ונשנות. מצד שני – בבית המשפט לענייני משפחה.
מצד שני – בבית המשפט לענייני משפחה: כאשר החייב מחוסר האמצעים מנסה לפעול על פי הנחיות הרשמים ופונה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להפחתת חיוב המזונות השוטף נוכח קריסתו הכלכלית, הוא נתקל בשערים נעולים הרמטית. בתי המשפט למשפחה מיישמים דוקטרינה נוקשה המורה על סילוק ומחיקה על הסף של תביעות להפחתת מזונות, תוך קביעה קטגורית כי אי-תשלום המזונות השוטפים באופן רציף מציב את האב כמי שפועל בחוסר תום לב דיוני ובעשיית דין עצמית. ערכאות רבות אף מתנות את פתיחת שערי בית המשפט בתנאי סף דרקוני ובלתי אפשרי: תשלום המזונות השוטפים ישירות לידי האם למשך שישה חודשים רצופים, במנותק ובמקביל לכל הכספים והעיקולים הנגבים מהחייב בכפייה דרך תיק ההוצאה לפועל.
מתוך עתירת בג"ץ 6273/26 (עמ' 3):"התוצאה היא חלל חוקתי קשה ו'מעגל שוטים אכזר': האב נזרק מערכאה לערכאה, כשההוצאה לפועל טוענת כי אין לה סמכות לשנות את החיוב ומפנית לבית המשפט, ובית המשפט נועל את שעריו בטענה שיש חוב פתוח בהוצאה לפועל. מלכוד מערכתי זה משולל כל הגיון חוקתי ודיוני, מותיר את האדם ללא הגנה משפטית כלשהי, גוזר עליו קריסה פיננסית אינסופית ומכשיר את שלילת חירותו פעם אחר פעם מאחורי סורג ובריח בגין עוניו בלבד.
הזכות החוקתית להורות
העתירה מעמידה במרכז הבמה את הפגיעה האנושה בזכות היסוד החוקתית להורות ולשמירת הקשר הבלתי אמצעי בין אב לילדיו. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה בבג"ץ 781/15 ארד-פנקס נ' הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים), הזכות להורות והרצון לגדל ילד, לאהוב אותו ולדאוג למחסורו היא ביטוי ראשון במעלה לאנושיותו של האדם ולזהותו החוקתית.
אולם, השימוש השיטתי והבלתי פוסק בצווי מאסר מנהליים יוצר חוסר איזון מוחלט וכוח השתקה מובנה. מימוש פקודת המאסר קורע את האב פיזית מיומם ומחייהם של ילדיו הקטינים, שוברת את רצף זמני השהות, ומטילה עליו עננה פסיכולוגית כבדה של איום מתמיד. אבות רבים המאויימים במאסר או נכלאים בפועל נאלצים להיעלם מחיי ילדיו ומחיי החברה כדי להימלט מכליאה, דבר המביא לנתק רגשי ממושך ולנזק נפשי בלתי הפיך לקטינים. העתירה מוחה על העיוורון המערכתי שבו המדינה מגדירה את זכות ההורות והנוכחות של האב כזכות ערטילאית שניתן לצמצמה בקלות, בעוד שחובת התשלום הכספי מוגדרת כחובה אבסולוטית המלווה בסנקציית המאסר הקיצונית ביותר ללא חקירת יכולת.
אנטומיית החיוב
על מנת להמחיש את השבר המערכתי, העתירה מציגה ניתוח עובדתי ופרטני של תיק המזונות של העותר 1, דניאל עמירם. נתוני התיק חושפים כרוניקה חמורה של שלילת חירות סדרתית באפס יעילות גבייתית: 9 מאסרים בפועל מאחורי סורג ובריח: כנגד העותר 1 הוצאו ובוצעו לא פחות מתשעה צווי מאסר מלאים, וכעת עומד נגדו צו מאסר עשירי. אפס תועלת גבייתית: למעט מאסר אחד שבו שילם החייב את פקודת המאסר לאחר שסבל מהתעללות קשה מצד סוהרים בכלא, שמונה המאסרים האחרים שריצה בפועל לא הניבו לקופת התיק ולו שקל בודד אחד!
הנתונים מוכיחים אמפירית כי המאסר אינו מייצר ממונות מאין לחייב מחוסר אמצעים. צו מאסר עשירי תוך פחות מחודש: פחות מ-30 ימים לאחר שחרורו ממאסרו התשיעי, חתמה רשמת ההוצאה לפועל על צו מאסר עשירי נוסף, בהתבסס על ההנחה המנהלית המופרכת כאילו במהלך ימי כליאתו צמחה לו לפתע יכולת כלכלית לפדות את חירותו.
ניפוח החוב באמצעות ריביות ואגרות: מתוך דף החשבון הרשמי של התיק עולה כי סכום של למעלה מ-111,000 ש"ח מורכב אך ורק מריביות פיגורים, הפרשי הצמדה ואגרות שהתווספו אוטומטית במערכת ההוצאה לפועל. החוב הוירטואלי הופך למשימה מתמטית בלתי אפשרית לפירעון. כפל החיוב הריאלי (נטל של 200%): פסק הדין המקורי קבע 900 ש"ח לילד (1,800 ש"ח לשניים). בשל מנגנון ההצמדה למדד המחירים לצרכן, סכום הבסיס עומד כיום על 2,043 ש"ח. לזאת מתווספים 40% עבור מדור ואחזקתו, תשלומי מחציות (חינוך ורפואה) ללא פיקוח מנהלי, ועלויות נסיעות כבדות מהצפון למרכז. בעת שהות הקטינים אצל האב, הוא נושא באופן מלא בכל הוצאות הכלכלה והמגורים שלהם. בפועל, האב משלם למעלה מ-200% מעלות הגידול הריאלית, בעוד רשויות הגבייה מתייחסות אליו כמי שנדרש לשלם רק סכום בסיס.
חובות עבר בגין ילדים בגירים
עוול חוקתי נוסף המודגש בעתירה הוא הפרקטיקה של הטלת מאסרים מנהליים חוזרים ונשנים בגין חובות עבר שנפסקו עבור ילדים אשר זה מכבר בגרו (עברו את גיל 18 או 21), עומדים ברשות עצמם ואינם סמוכים עוד על שולחן הוריהם. העתירה מצביעה על פסק הדין התקדימי והמנחה של בית המשפט העליון ברע"א 4905/98 (גמזו נ' ישעיהו), שבו התווה השופט יצחק אנגלרד הבחנה קטגורית בין חוב מזונות שוטף – הנועד לספק את צורכי הקיום המיידיים והדחופים של קטין חסר ישע – לבין חוב עבר שהצטבר לאורך שנים. ברגע שהילדים בגרו, הרציונל הסוציאלי הדחוף של סכנת רעב פוקע לחלוטין. החוב משנה את אופיו המשפטי והופך לחוב כספי-אזרחי רגיל, המורכב בעיקרו מריביות עתק ואגרות לטובת הורה זוכה.
קביעת הנשיא אהרן ברק והשופט יצחק אנגלרד בהלכת ברע"א 4905/98 (גמזו נ' ישעיהו: "גם בחיוב מזונות, האיזון המשפטי אינו רשאי לפגוע בגרעין הקשה של כבוד החייב. יש לשמור על צלם האדם של החייב במזונות ולהבטיח את מינימום הקיום האנושי שלו. כאשר הילד בגר והוא בעל אמצעים, בעוד מצב ההורה בכי רע, אין להתיר ירידה לנכסי ההורה ואסור להפוך את המאסר לכלי להתעמרות.
האנומליה מול המוסד לביטוח לאומי
אחת הטענות המשמעותיות ביותר בעתירה מתמקדת באנומליה המשפטית הקיצונית הקיימת בין גבייה פרטית לגבייה מוסדית. על פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972, המוסד לביטוח לאומי משלם דמי מזונות לאם מעוטת יכולת ונכנס בנעליה לצורך גביית החוב מהאב. והנה, בפרשת רע"א 4445/96 (בר-נוי נ' המוסד לביטוח לאומי), קבע המשנה לנשיא השופט שלמה לוין הלכה פסוקה וקשיחה: כאשר המוסד לביטוח לאומי פועל לגביית חוב המזונות ששילם, חל איסור מוחלט לעשות שימוש בסנקציית המאסר או המעצר כנגד החייב! נקבע כי המדינה, כגוף ציבורי מוסדי, אינה רשאית לשלול את חירותו הפיזית של אדם בגין חוב זה, וכי במאזן הכוחות אין להעדיף את צורכי הגבייה של המוסד על פני חירות החייב.
העתירה זועקת כנגד האפליה האסורה: אם המדינה עצמה הכירה בכך שכאשר החוב מנוהל על ידה לא מוסרי, לא מידתי ולא חוקתי לכלוא אדם בשל עוניו – כיצד ניתן להכשיר את כליאתו הסדרתית של אותו אדם ממש, רק משום שהתיק מנוהל במסלול הפרטי על ידי הורה זוכה? העוני של החייב הוא אותו עוני, וחירותו היא אותה חירות.
עיקולי שכר בשיעור 100%
לצד סנקציית המאסר, מערכת ההוצאה לפועל מפעילה באופן אוטומטי עיקולים דרקוניים על 100% ממשכורתו, קצבתו ומקורות מחייתו של חייב המזונות.
פרקטיקה זו עומדת בסתירה חזיתית לתכליות הסוציאליות הבסיסיות של חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, המבטיח לכל עובד בישראל סכום מחיה חודשי החסין מעיקול (בגובה גמלת הבטחת הכנסה) כדי לאפשר לו קיום אנושי אלמנטרי. אולם, בסעיף 8(ב) לחוק הגנת השכר מוחרגים חייבי המזונות מהגנה זו. התוצאה היא שאדם נותר ללא שקל אחד לרכישת מזון, תרופות או תשלום שכר דירה, בניגוד להלכה החוקתית שנפסקה בבג"ץ 10662/04 (סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי), אשר קבעה כי הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בגרעין הקשה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
הדין הבינלאומי – איסור כליאת אדם בשל חוב
העתירה נסמכת על האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), שאותה אישררה מדינת ישראל בשנת 1991:
סעיף 11 לאמנה: קובע איסור מוחלט וחד-משמעי על שלילת חירותו הפיזית של אדם אך ורק בשל אי-יכולתו למלא התחייבות חוזית או כספית.
סעיף 9(4) לאמנה: מחייב ביקורת שיפוטית מהותית ועניינית ללא דיחוי על כל שלילת חירות.
סעיפים 14 ו-26: מבטיחים שוויון מלא בפני החוק ונגישות אפקטיבית לערכאות, ללא הפליה המבוססת על מעמד כלכלי.
הפרטת סמכות כליאה לאדם פרטי.
אחד הפגמים החוקתיים המרכזיים המודגשים בעתירה הוא הפקדת "מפתח תא המאסר" בידיו של אזרח פרטי (הזוכה), המצוי בסכסוך גירושין יצרי וטעון.
בהסתמך על פסק הדין התקדימי בעניין הפרטת בתי הכלא (בג"ץ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים), שבו קבעה הנשיאה דורית ביניש כי סמכות שלילת החירות מצויה בליבת "הגרעין הקשה" של סמכויות הריבון וקיימת מניעה חוקתית להאצילה או להפריטה לידיים פרטיות – טוענים העותרים כי המערכת הנוכחית מעבירה את שיקול הדעת המהותי לזוכה. בין אם מדובר ב"מסלול המהיר" ובין אם ב"מסלול הרגיל", המדינה מתנערת מחובת שיקול הדעת הציבורי שלה והופכת את רשות האכיפה ל"שכיר חרב" בשירות אינטרסים.
ניתוח חוקתי בראי פסקת ההגבלה
העתירה מנתחת את הפגיעה בזכויות היסוד לפי שלושת מבחני המשנה של עקרון המידתיות בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:מבחן הקשר הרציונלי: כאשר חייב נאסר 9 פעמים וקופת התיק נותרת ריקה, מתנתק הקשר ההגיוני בין האמצעי (מאסר) לתכלית (גבייה). המאסר הופך לענישה אכזרית לשמה. מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה: המדינה נמנעת מאימוץ חלופות מידתיות, כגון קביעת צו תשלומים מופחת וסביר המקפיא את פקודות המאסר והעיקולים ומאפשר לחייב לעבוד ולשקם את חייו. מבחן המידתיות במובן הצר: הנזק האנושי, הכלכלי והנפשי הנגרם לחייב ולסיכויי שיקומו עולה באופן אסטרונומי על התועלת הגבייתית האפסית.
כסעד חוקתי חלופי, מציעים העותרים לקבוע תקרת הגבלה קשיחה סטטוטורית: איסור מוחלט על הטלת יותר מ-4 צווי מאסר מנהליים, או יותר מ-42 ימי מאסר מצטברים בפועל, לכל אורך חייו של תיק הוצאה לפועל במזונות.
משפט משווה
קנדה: שללה לחלוטין מאסר בגין חוב אזרחי. מאסר מותר רק במקרי קצה של הברחת נכסים אקטיבית וביזיון בית משפט, ורק על ידי שופט.
אנגליה: ביטלה את מאסר החייבים. בחריג המזונות נדרשת הוכחה שיפוטית בפני שופט על אמצעים נזילים וסירוב זדוני.
ארצות הברית: האיסור החוקתי על "בתי סוהר לחייבים" (Debtors' Prisons) אוסר כליאה ללא דיון שיפוטי פרונטלי והוכחת יכולת.
גרמניה, פינלנד, סלובניה: ביטלו לחלוטין ובאופן מוחלט כל אפשרות למאסר חייבים.
סוף דבר
עתירה לבג"ץ 6273-08-26 דניאל עמירם ואח' נגד שר המשפטים אינה רק מאבק משפטי נקודתי, אלא קריאת תיגר חוקתית ומוסרית על תפיסת הגביה וזכויות האדם במדינת ישראל.
העתירה מעמידה למבחן את נכונותו של בית המשפט העליון לסגור את החלל החוקתי, לבטל את מוסד המאסר הדרקוני, ולהבטיח כי במדינת חוק דמוקרטית וחפצת חיים, חירותו וכבודו של אדם לא ישללו עוד בשל עוניו ודלות ידו. הכרעת בג"ץ בתיק זה צפויה להשפיע על אלפי אבות ומשפחות בישראל ולעצב מחדש את פני דיני הגבייה וזכויות האדם
פרסום זה מהווה, תקציר כללי לתוכן העתירה בג"ץ 6273-08-26 דניאל עמירם ואח' נגד שר המשפטים, העוסקת בזכויות יסוד , לא מתיימר לכלול את כלל תוכנה.
פורסם על ידי: אבות למען צדק ועמותת הל.ב לשוויון בהורות
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.