סיפורו של א.ט, מורה למחול ואדם ללא רבב, הוא תמונת מראה כואבת למציאות שבה המערכת מאפשרת להפוך חוקים שנועדו להגן על קורבנות אלימות לנשק יום הדין בקרבות גירושין.
השופטת אוחיון גליקסמן: תיק ה ט 8296-09-25 ד. נ' ט , פסק הדין ניתן ביום ה-03.03.2026 בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד.
במהלך הדיון נחשפה מסכת של תלונות שווא קשות שהובילו למעצרו של אב, להרחקתו מבתו בת ה-4 ולפגיעה אנושה בשמו הטוב – והכל על לא עוול בכפו.
כרוניקה של עוול ידוע מראש
זה התחיל בבקשה לצו הגנה שהגישה האם, ר.ד, בטענה מזעזעת לפגיעה מינית מתמשכת בבתם הקטינה מאז שהייתה בת שנתיים. התוצאה הייתה מיידית: האב נעצר ל-24 שעות, נשלח למעצר בית בבית הוריו והורחק מבתו. עבור המערכת מדובר ב"פרוטוקול", אך עבור אב מסור מדובר בסיוט שבהם הוא נדרש להוכיח שאין לו אחות, בעוד עולמו חרב עליו.
גרסה כבושה
כשהגרסה מתחילה להיסדק במהלך הדיונים, השופטת הילה אוחיון גליקסמן לא יכלה להתעלם מהסתירות המהותיות בגרסת האם. התברר כי האם הציגה "גרסה כבושה" – פרטים חמורים שנזכרה לספר רק בשלבים מאוחרים של ההליך. השופטת תהתה בצדק: אם האם נחשפה לסיטואציות כה חמורות בזמן אמת, איך ייתכן שלא פעלה מיד?
אך השיא הגיע בחשיפת התנהגותה של האם רגע לפני המעצר: בזמן שהיא טוענת לחשדות איומים, היא יצאה עם האב לחופשה משפחתית בצפון והשאירה אותו לבד עם הקטינה פעמיים. "לא מצאתי כי הסבריה של האם… סבירים", קבעה השופטת, והבהירה כי התנהגות כזו פשוט לא מתיישבת עם פחד אמיתי.
האם פגעה בילדה
המסמכים חשפו התנהלות מטרידה של האם, שביצעה בילדה בדיקות רפואיות פולשניות חוזרות ונשנות בחיפוש אחר "ראיות", ואף העבירה את הקטינה בין קופות חולים ללא ידיעת האב כדי להמשיך בבדיקות אלו, למרות שלא נמצא דבר. האם אף הגישה ציור של הקטינה וטענה כי הוא מוכיח פגיעה מינית, אך בית המשפט מצא כי מדובר בציור אמביוולנטי שלא הוכח כלל שציירה הקטינה.
פסק הדין
בפסק דין נחרץ, קבעה השופטת אוחיון גליקסמן את הקביעות הבאות:
במקרה דנן, לא שוכנעתי כי האם הרימה את נטל ההוכחה הרובץ על שכמה, ולא עלה בידה להוכיח – ממכלול הראיות שהונחו בפני – כי האב ביצע בקטינה עבירות מין, באופן שלא הוכח כי קמה עילה להרחיק את האב מהקטינה ו/או מהאם. משכך, יש לדחות את הבקשה לצו הגנה.
מכלל הראיות אשר הונחו בפני בית המשפט, לא הוכח שהאב ביצע פגיעה מינית בקטינה – נמצאו פרצות רבות
בגרסת האם – חלקים מהותיים בעדותה היו בגדר "עדות כבושה", האם נמנעה מהבאת ראיות שהיו יכולות לתמוך
בגרסתה, ופעלה ליצירת ראיות שלחלקן אין ליתן משקל, וחלקן מלמדות על כך שלא הייתה פגיעה מינית בקטינה;
התיק הפלילי נגנז, מבלי שהוגש כתב אישום; חוות הדעת בעניין הערכת הסיכון המיני העריכה את המסוכנות המינית כנמוכה; לא נמצאו אינדיקציות רפואיות התומכות בטענה לפגיעה מינית בכלל, ומצד האב בפרט. משכך, מצאתי לדחות את הבקשה לצו הגנה, וכפועל יוצא מכך – להורות על ביטול כל המגבלות שהוטלו על האב במסגרת ההליך דנן.
הבקשה למתן צו הגנה נגד האב נדחתה מכל וכל.
כל המגבלות שהוטלו על האב, כולל הצורך בפיקוח על המפגשים עם בתו, בוטלו לאלתר.
האם חויבה לשלם לאב הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
המקרה הזה הוא קריאת השכמה. הגיע הזמן שהמערכת תפסיק לתת יד חופשית לשימוש ציני בחוק למניעת אלימות ככלי ניגוח. אבות הם לא "חשודים אוטומטיים", וילדים הם לא כלי משחק בקרב משפטי. הצדק בתיק הזה ניצח, אך הצלקות בנפשו של האב ובקשר עם בתו ידרשו זמן רב להירפא.
פורסם על ידי: אבות למען צדק.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.