סגירת תיק פלילי בעילת "חוסר אשמה" היא העילה הטובה ביותר עבור חשוד. משמעותה היא שהחשד הופרך לחלוטין: חומר הראיות לא מצביע על ביצוע עבירה פלילית, אין בסיס עובדתי להעמדה לדין, והחשוד נחשב לחף מפשע. במשך שנים רבות הושרשה בתודעה הציבורית בישראל תפיסה מוצקה, כמעט דוגמטית, לפיה "תלונות שווא הן תופעה שולית של אחוזים בודדים", נרטיב זה, שנתמך על ידי ארגוני נשים וגורמים חברתיים רבים, נועד לשכנע את הציבור ולמנוע דיון מעמיק בסוגיה רגישה וכואבת, מידע חדש מראה כי בכל שבוע: 10 נשים מגישות תלונות שווא על עבירות מין נגד גברים, ובמסגרת סקר עמדות אשר בדק את תפיסת תופעת תלונות השווא בישראל ופורסם ביוני 2026, נחשף כי 52% מהציבור מאמין שתלונות השווא הן מכת מדינה, ועדיין רבות טוענות לאמת סובייקטיבית בסגירת תיק בחוסר אשמה.
הפרדיגמה נסדקה
כפי שעולה מבקשת חופש המידע וסקר העמדות, כאשר מציבים את השאלות הנכונות ופונים לנתונים הרשמיים, מתגלה תמונה שונה לחלוטין – תמונה שמעוררת שאלות קשות על הדרך שבה המערכת מתמודדת עם חפותם של גברים בישראל. כזכור, בעקבות בקשת חופש מידע למשרד המשפטים שמספרה 19-0283 של עמותת לצדכם, נחשף נתון מצמרר: 553 תיקי עבירות מין נסגרו בעילה המוחלטת של "העדר אשמה". כאשר משקללים את הנתונים הללו לאורך השנה, עולה כי בכל שבוע: 10 נשים מגישות תלונות שווא על עבירות מין נגד גברים, 10 גברים נורמטיביים מוצאים את עולמם חרב עליהם בגלל עלילה זדונית.
אמת סובייקטיבית או תלונת שווא
ארגוני נשים ומומחים משפטיים מטעמם ממהרים לרוב להדוף נתונים אלו באמצעות טיעון השוחק את משמעות סגירת תיק בחוסר אשמה מוחלט, לטענתם: "סגירת תיק מחוסר אשמה אינה מעידה בהכרח שהמתלוננת שיקרה במכוון, אלא שהמערכת לא יכלה להוכיח אשמה מעל לכל ספק סביר". ניסיון זה לתרץ את הנתונים תחת הכותרת של "אמת סובייקטיבית" הוא לא רק התחמקות מהמציאות, אלא עוול כפול כלפי מי שחייהם הוקרבו על מזבח המדיניות המערכתית.
הטענה הסובייקטיבית, אינה יכולה להוות בסיס בהליך משפטי, אחרת בשיטה זו, אין חפים מפשע, כל אדם אשר נחשד ישאר לעולם אשם סובייקטיבית – תיאוריה שאין לה מקום במערכת המשפט.
כאשר המערכת המשפטית בוחרת בעילת סגירה של "העדר אשמה", היא קובעת קביעה נורמטיבית חדה וברורה: לא מדובר בספק, לא מדובר בחוסר ראיות שמותיר מקום לסימני שאלה, אלא בהיעדר מוחלט של אשמה. כל פרשנות אחרת המנסה להטיל דופי בחפותו של אדם לאחר שנוקה מכל חשד, היא לא פחות מניסיון להמשיך ולרדוף את הקורבן גם לאחר שהמערכת הכירה בחפותו.
פרקליט המדינה עילת הסגירה של העדר אשמה
כדי להבין את המשמעות העמוקה של עילת הסגירה הזו, עלינו לפנות להנחיית פרקליט המדינה 1.3, סעיף 8. ההנחיה קובעת באופן מפורש: "עילת הסגירה של 'העדר אשמה' נועדה למנוע מראית עין, הן של הגורמים השונים הרשאים לעיין במרשם הפנימי המשטרתי והן של החשוד, לפיה נותר חשד ממשי לגבי אשמתו של אדם". במילים אחרות, המערכת מכירה בכך שישנם מקרים שבהם אדם אינו אשם, וכי יש חובה מוסרית וחוקית למחוק את הרישום כדי למנוע הכתמה בלתי מוצדקת של עברו. בניגוד לעילת "חוסר ראיות", שבה התיק נותר פתוח לעיון משטרתי כמי שנושא עמו עננה, עילת ה"העדר אשמה" היא חותמת כשרות משפטית שנועדה להגן על האזרח. לכן, הטענה כי מדובר ב"אי-הוכחה" ולא בחפות, מתעלמת מההיגיון המשפטי הבסיסי ביותר שמטרתו להגן על החשוד מפני "מראית עין" של פשיעה.
השאלה שנותרה ללא מענה: האם המערכת יצרה "חסינות דה-פקטו" לעלילות זדוניות? המתנגדים ימהרו לטעון: "אם אכן מדובר בתלונות שווא, מדוע הפרקליטות אינה מעמידה לדין את המתלוננות?". זוהי טענה שמנסה להפוך את אוזלת היד של המערכת לאישור לחפותן של המתלוננות.
אולם כאן טמון הכשל הלוגי הגדול ביותר: העובדה שהפרקליטות בוחרת שלא להגיש כתב אישום בגין תלונת שווא אינה מוכיחה שהתלונה הייתה אמת – היא מוכיחה שהמערכת מאמצת מדיניות מכוונת של העלמת עין.
קושי ראייתי או אמפטיה
בחוק העונשין ישנם סעיפים המתייחסים להגשת תלונות שווא ומגדירים אותן כעברות פליליות. סעיף 237 מתייחס למסירת עדות שקר בהליך שיפוטי, בשילוב עם הנחיה 2.5 של פרקליט המדינה הקובעת את "מדיניות התביעה, בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה, הוא רף גבוה להחריד, והפרקליטות מציבה רף שאינו מיושם באף תחום אחר בחוק: היא דורשת "הוכחת כוונת זדון" ברמה בלתי אפשרית, מה שהופך את סגירת התיק למעגל סגור של חוסר אחריות. אם מתוך 553 מקרים שבהם המשטרה קבעה חד-משמעית "העדר אשמה", המערכת אינה מוצאת אפילו מקרה אחד ראוי להעמדה לדין, המסקנה אינה שאין עלילות – המסקנה היא שהמערכת מנהלת מדיניות של חסינות מוסדית.
לצד השתיקה המנהלתית, עולה שאלה נוקבת על הרכב כוח האדם בפרקליטות, כאשר במוקדי קבלת ההחלטות בפרקליטות יושב רוב נשי מובהק של כ-70% נשים, נשאלת השאלה האם נוצרת באופן טבעי "אמפתיה נשית" המקשה על המערכת לראות את הגבר כקורבן של עלילה.
מחקרים סוציולוגיים מצביעים על כך שקבוצות בעלות רוב הומוגני נוטות לאמץ תפיסות עולם אחידות, מה שעלול להוביל לסלחנות יתר כלפי תלונות נשים ולחשדנות אוטומטית כלפי גברים. במערכת האכיפה, אובייקטיביות אינה רק ערך – היא הכרח. כאשר קיים פער בין המינים כה עמוק בדרגי קבלת ההחלטות, המערכת מאבדת את היכולת לבחון את המציאות מבעד לעיניים ניטרליות. היעדר איזון בין המינים בפרקליטות אינו רק עניין סטטיסטי; הוא עשוי להיות המנוע הסמוי שמאחורי המדיניות המפלה, שבה תלונות של נשים מקבלות "חסינות מוסדית", בעוד שחפותם של גברים נרמסת כעניין שבשגרה.
הטיות מגדריות בקבלת החלטות (ארגנטינה): מראה כי תובעים נוטים לסיים תיקים נגד נשים מבלי להעמידן לדין, ומספק עדות לאפליה מגדרית כבר מהשלבים המוקדמים ביותר של התהליך (Exploring Gender Disparities in Prosecutorial and Judicial Decision-Making in the Global South: Evidence from Argentina )
ניתוח סלחנות מגדרית מותנית: מחקר זה הוא העדות הישירה על יחס מקל מותנה, ומראה כי נשים זוכות לעונשים קלים בכ-13.9% בממוצע (The “privilege of frailty”: Deconstructing gendered leniency and double deviance in Chinese sentencing )
סוף דבר
הגיע הזמן להפסיק את הטשטוש המכוון ולהביט במציאות כפי שהיא. כאשר גבר נחקר, נעצר, ושמו מוכתם בעקבות תלונה שמתבררת כחסרת אשמה, חייו אינם חוזרים לקדמותם ביום סגירת התיק. הנזק התעסוקתי, החברתי, הנפשי והמשפחתי הוא לעיתים בלתי הפיך. הסטטיסטיקה של 10 גברים בשבוע אינה רק מספר במערכת; היא מציאות חברתית שדורשת התייחסות, הכרה ואחריות. הדיון הציבורי חייב להשתחרר מהנרטיב המגן באופן עיוור על המתלוננות בכל מחיר, ולהתחיל להכיר בכך שחפותו של אדם היא ערך עליון, וכי תלונות שווא, גם אם הן מוסוות תחת מעטפת של "אי הבנה", הן תופעה הרסנית שגובה מחיר אנושי כבד מדי.
פורסם על ידי: אבות למען צדק.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.