השופט אסף זגורי: האפוטרופוסית לדין הפרה את חובת הנאמנות

בפסק הדין של השופט זגורי נקבע כי האפוטרופוסית לדין הפרה את חובת הנאמנות ועל כן תוחלף.

ברקע: האפוטרופוסית המליצה על הוצאת 4 ילדים מחזקת הורים אלה לאימוץ, ואם כבר אימוץ  4 ילדים למה לא גם את החמישי?

בבית המשפט המחוזי בנצרת, נדונה שאלה משפטית וערכית כבדת משקל: באילו נסיבות רשאי בית משפט להתערב במינוי אפוטרופוס לדין לקטין, ולפסול את זהותו של נציג משפטי שמונה כדי להגן על ענייניו?

שאלה זו נוגעת ללבו של המתח המובנה בין הצורך ביציבות וברציפות בטיפול בעניינו של קטין, לבין החובה להבטיח שהאינטרסים שלו אכן מיוצגים באופן הנאמן, האובייקטיבי והמקצועי ביותר.

פסק דין, השופט אסף זגורי ענא 46036-03-25 פסילת אפוטרופוס לדין

האפוטרופוס לדין, על פי הגדרתו, הוא שלוחו של בית המשפט. תפקידו אינו לייצג את רצון ההורים, ולא את עמדת רשויות הרווחה, אלא לשמש כנאמן בלעדי של הקטין עצמו. חובת הנאמנות הכפולה – כלפי הקטין וכלפי בית המשפט – היא חובת על. היא דורשת מהאפוטרופוס לדין לפעול נטול פניות, נטול שיקולים זרים, ופתוח לבחינה מחודשת של הנסיבות. במילים פשוטות, עליו להקשיב, לחקור, ולגבש עמדה עצמאית בהתאם לטובת הילד.

במקרה הנדון, בית המשפט מצא כי חובת נאמנות עליונה זו הופרה. האפוטרופוסית לדין, אשר ייצגה בעבר את אחיו ואחיותיו של הקטין שהוצאו למסגרות אומנה ואימוץ, נכנסה להליך הנוכחי עם "דעה מוקדמת" , לטענת המערערים. מהפרוטוקולים עלה כי כבר בדיון הראשון, בטרם נפגשה עם ההורים, בטרם ביקרה בבית, ובטרם אספה חומר עדכני על מצב הקטין הספציפי, היא הביעה עמדה נחרצת לפיה יש לפעול להוצאת התינוק מהבית ולקדם הליך אימוץ. היא ראתה בדפוסי העבר של ההורים אינדיקציה ודאית לגבי עתידו של התינוק הנוכחי.

עמדה זו, על אף שהיא מובנת במידה מסוימת לאור ההיסטוריה המשפחתית הקשה, חרגה מתפקידה. בית המשפט הדגיש כי מסוגלות הורית אינה תכונה סטטית וכללית; היא נבחנת ביחס לילד הספציפי, בנסיבות הזמן והמקום הנוכחיים.

הורה עשוי להיכשל בטיפול בילד אחד, ולהיות מסוגל ומאוזן דיו לגדל ילד אחר. תפקידו של האפוטרופוס לדין הוא לבחון את המסוגלות הספציפית הזו, לא להעתיק באופן אוטומטי את ממצאי העבר. כאשר הוא נצמד לעבר בלבד, ומתעלם מאפשרות של שינוי או מהצרכים הייחודיים של הקטין שלפניו, הוא עלול למעוד למשוא פנים.

הלכת בית המשפט במקרה זה קובעת אמת מידה מחמירה ומרתיעה להחלפת אפוטרופוס לדין. זהו צעד חריג, שיינקט רק במקרים נדירים שבהם מוצגות ראיות שאינן מותירות ספק סביר כי האפוטרופוס אינו ממלא את חובת הנאמנות שלו.

כאן, התבטאויותיה המוקדמות והנחרצות של האפוטרופוסית, לצד היעדר ביקור בית ובדיקה קונקרטית של מצב הקטין, יצרו חשש ממשי כי לא תוכל להשתחרר מעמדתה המוקדמת. החשש הוא שהראייה שלה "מעורערת" – מוטה מראש – וזה מספיק כדי לפגוע באמון שההורים והמערכת צריכים להעניק לה.

בנוסף לסכנת "הדעה המוקדמת" שהתגלמה במקרה הספציפי הזה, פסק הדין מעורר מחשבה עמוקה יותר על סוגיה רחבה יותר: ניגוד עניינים מובנה.

לא די כיום לבחון את האובייקטיביות של האפוטרופוס לדין ביחס להיכרותו עם העבר המשפחתי, אלא שיש להרחיב את המבט גם אל הרקע הארגוני והאידאולוגוני שלו. עולה החשש כי כאשר אפוטרופוס לדין פועל מתוך מסגרת ארגונית בעלת אג'נדה חברתית או מגדרית מובהקת מתגלה ניגוד עניינים מובנה אפוטרופוס לדין פעילה בארגון נשים, עלולה לחלחל השקפת העולם הכללית של הארגון אל הפרקטיקה הייצוגית הספציפית. במקרה כזה, הנאמנות הבלעדית לקטין עלולה להימצא בצילה של מחויבות לארגון ולתפיסת עולמו, גם אם באופן בלתי מודע.

זהו כבר לא רק חשש למשוא פנים הנובע מהיכרות קודמת עם המשפחה, אלא חשש לניגוד עניינים עקרוני ומבני, שבו טובת הקטין עלולה להתערבב עם עקרונות ארגוניים או עם נרטיב חברתי רחב יותר.

חשש זה אינו תיאורטי. ארגונים שונים, ובהם ארגוני נשים הפועלים גם בזירת ייצוג קטינים, נושאים לא פעם בשורה אידאולוגית ברורה. כאשר נציג של ארגון כזה משמש כאפוטרופוס לדין, עולה השאלה האם ייצוגו את הקטין נעשה דרך הפריזמה של טובת הילד, או פריזמה של התפיסה הארגונית ביחס למבנה המשפחתי, לתפקידי מגדר, או ליחסי כוח בין הורים. האם עמדתו תהיה מוטה, גם באופן בלתי מילולי, לחיזוק הנרטיב הארגוני? סוגיה זו מורכבת במיוחד, שכן מצד אחד, לעיתים קרובות יש לארגונים כאלה מומחיות וניסיון רב בייצוג קטינים, אך מצד שני, הנאמנות הכפולה – לארגון ולקטין – יוצרת מתח בלתי נמנע. פסק הדין שלנו, אם כך, אינו רק תמרור אזהרה פרטני, אלא קריאת השכמה למערכת כולה לבחון מחדש את המנגנונים המבניים העלולים להכניס ניגוד עניינים לחדר השיקולים הטהור, לכאורה, של טובת הילד.

מעבר לפסיקת המקרה הספציפי, פסק דין זה הוא תמרור אזהרה לכל אפוטרופוס לדין. הוא מזכיר כי הכוח הנתון בידיהם הוא רב, וכי ההשפעה על חייו של קטין היא בלתי הפיכה. עליהם לנהוג בענווה אינטלקטואלית, בפתיחות, ובנכונות לבחון כל מקרה מחדש, דרך הפריזמה של ילד ספציפי הם נדרשים לא רק למומחיות משפטית, אלא גם לרגישות אנושית, לסקרנות מקצועית, ולמשמעת עצמית שתמנע מהם לחוות דיעה בטרם עת.

לסיום, החלטת בית המשפט להחליף את האפוטרופוסית לדין אינה ניצחון עבור ההורים, אלא ניצחון של התהליך.

היא מבהירה שההליך עצמו – הליך של בדיקה אובייקטיבית, שקולה ונטולת פניות – הוא לב ליבו של ייצוג קטינים.

כאשר יש חשש שההליך הזה הופר, אין לבית המשפט ברירה אלא להתערב, כדי להבטיח שקולו האמיתי של הקטין, על כל מורכבותו, יישמע. זוהי החובה הציבורית והמוסרית שלנו כלפי אלה שאינם יכולים להשמיע את קולם.

הפסיקה אינה מסתייגת רק מהטיה פרטנית, אלא קוראת לערנות מתמדת מפני הטיות מערכתיות רחבות יותר, המאיימות לטשטש את המנדט הטהור והיחיד: להיות קולו הנאמן של הילד.

אבות למען צדק.