בית הדין הרבני הגדול: יש לנו סמכות לדון במזונות ילדים

פסק דין של בית הדין הרבני הגדול העוסק בשאלת הסמכות לדון במזונות ילדים, ניתן ביום כ"ד בתמוז התשפ"ה (20 ביולי 2025) על ידי הרכב הדיינים הרב דוד יוסף (נשיא), הרב מימון נהרי והרב מאיר פרימן

תיק מספר 1495176/4 – לעיון בפסק הדין.

פרטי המקרה

מדובר בזוג שהתגרש בבית הדין האזורי ביום 20 בנובמבר 2023. לזוג שלושה ילדים קטינים: ד' שנולד ב-2012 (כיום בן 13), ע' שנולדה ב-2015 (כיום בת 10), ור' שנולדה ב-2018 (כיום בת 7).

באוקטובר 2023 הגישה האם תביעת גירושין, ובמסגרתה כרכה את מכלול עניני הצדדים: רכוש, זמני שהות, כתובה ומזונות ילדים.

האם בחרה לכרוך את עניין המזונות לתביעת הגירושין, מתוך הבנה טבעית שזו הדרך המקובלת לטפל בכלל הנושאים הכספיים הכרוכים בפירוק המשפחה.

ביום 20 בנובמבר 2023, התקיים הדיון הראשון בענינם של הצדדים. באותו יום נפסקו גם מזונות זמניים. נקודה חשובה שבית הדין מדגיש שוב ושוב בפסק דינו היא שבאותו שלב, וכן בכל השלבים הבאים, בא כוח האב לא העלה כל התנגדות לסמכות בית הדין. זוהי התנהגות שבמבט לאחור, לאור פסיקת בג"ץ שתבוא, תיחשב כ"הסכמה מכללא" לסמכות בית הדין.

ביום 5 בדצמבר 2023, האב הגיש בקשה ארוכה ומפורטת – חמישה עמודים ונספחים – לקביעת מועד דיון בענין מזונות קבועים.

לדברי הדיינים, מסמך זה מדגים את מלוא שיתוף הפעולה של האב עם בית הדין. הוא לא רק שלא מחה על הסמכות, אלא אף ביקש באופן פעיל לקדם את הדיון במזונות. שוב, גם בבקשה מפורטת זו, לא נטען לחוסר סמכות ולו כטענה חלופית.

ביום 19 ביוני 2024, כאשר האב הגיש בקשה נוספת לקביעת מועד דיון למזונות קבועים. הפעם הבקשה הוגשה לאחר שהתקבלה חוות דעת אקטוארית שהייתה נדרשת לאיזון משאבים של הצדדים. גם כאן, כפי שמדגיש בית הדין, לא נטען לחוסר סמכות אפילו כטענה חלופית או כרמז.

ביום 3 בנובמבר 2024 התקיים הדיון המכריע בענין המזונות הקבועים של ילדי הצדדים. דיון זה, כפי שמדגיש בית הדין בציניות מסוימת, היה "פרי יוזמת בא כוח האב". כלומר, האב לא רק שלא התנגד לסמכות, אלא ביקש באופן פעיל לקיים את הדיון. גם בדיון זה לא נטענה כל טענה לחוסר סמכות.

ביום 18 בנובמבר 2024 התקבלו סיכומי בא כוח האב, ובאותו יום נפסקו מזונות קבועים לשלושת הילדים.

נקבע כי האב יעביר לידי האם אחת לחודש: 1,100 שקל לחודש לכל ילד (סך כולל של 3,300 שקל לשלושת הילדים) בנוסף לחיוב מדור בסך של 1,300 שקל לחודש.

סך כולל של 4,600 שקל לחודש – נטל כלכלי כבד על אב משפחה.

האב הגיש בצדק ערעור על פסיקת בית הדין. אולם הערעור היה מופנה אך ורק נגד גובה המזונות, ולא נגד סמכות בית הדין לדון בעניין.

גם בשלב זה, האב עדיין פעל מתוך הנחה שבית הדין מוסמך לדון בעניין ושהבעיה היחידה היא גובה הסכום שנפסק.

פסיקת בג"ץ 5988/21

בית המשפט העליון: בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון במזונות ילדים,  בג"ץ 5988/21, פסק דין תקדימי שניתן ביום 19 בפברואר 2025, נפסק ברוב דעות כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות למזונות ילדים שנכרכו לתביעות גירושין.

בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, ביום 1 באפריל 2025, הגיש האב בקשה להוספת טיעון נוסף וחליפי לערעור: האב ביקש להורות על דחיית תיק המזונות וביטול כל ההחלטות שניתנו, בטענה שלבתי הדין הרבניים אין ולא הייתה מעולם הסמכות בחוק לדון במזונות הילדים. הבסיס לטענה זו היה פסיקת בג"ץ 5988/21 מיום 19 בפברואר 2025, שהפכה לחלוטה ביום 22 באפריל 2025.

פסיקת בג"ץ הייתה חד משמעית – היא קבעה במפורש כי הלכת שרגאי מ-1969, הקובעת שלבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות ילדים, מעולם לא שונתה. כלומר, כל הדיונים שהתקיימו במשך שנים היו חסרי סמכות חוקית מעיקרם.

האם המשיבה התנגדה להוספת הטענה החדשה בעניין הסמכות. ביום 10 באפריל 2025 החליט בית הדין כי למערער עומדת הזכות להעלות את טענת חוסר הסמכות בפני בית הדין האזורי.

הטענה ל"חוסר תום לב"

ביום 20 באפריל 2025 ניתנה החלטה מנומקת של בית הדין האזורי, שדחתה את בקשת המערער וקבעה שלבית הדין נתונה סמכות לדון במזונות הילדים מכח הסכמת הצדדים.

ההחלטה מלאה בביטויים קשים כלפי האב, כאשר בית הדין מאשים אותו ב"חוסר תום לב קיצוני ביותר" ומשתמש בביטוי "שיטת מצליח".

לפי בית הדין האזורי, האב פעל לפי הלוגיקה הבאה: אם הפסיקה תהיה לרוחו, כי אז הוא יסכור פיו ושמא "ימלא שחוק פיו", מבלי לטעון דבר בענין סמכות בית הדין. לא תמצא הפסיקה חן וחסד לפניו – אז הוא ישלוף את הטענה לחוסר סמכות. זוהי האשמה חמורה המייחסת לאב מניעים זדוניים ותכסיסנות משפטית.

בית הדין האזורי הסתמך על פסיקות שונות של בג"ץ לתמיכה בעמדתו, בהן נקבע כי שיהוי בהעלאת הטענה לחוסר סמכות יש בה משום חוסר תום לב, ולפיכך לא תדרש הרשות השיפוטית לטענה שנטענה במועד מאוחר.

בית הדין אף שקל לחייב את האב בהוצאות "לדוגמא", אך נמנע מכך מתוך "הרבה הרבה לפנים משורת הדין".

בית הדין הגדול קיבל את עמדת בית הדין האזורי וקבע כי השתתפותו של האב בהליכים מהווה "הסכמה מכללא" לסמכות בית הדין. עמדה זו בעייתית ביסודה ומעוררת שאלות קריטיות לגבי טבע הצדק והוגנות המשפט בישראל.

התעלמות בוטה מהלכת שרגאי ופסיקת בג"ץ

הלכת שרגאי מ-1969 קבעה בבירור מוחלט כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות ילדים. זוהי הלכה ותיקה, יציבה ומוכרת לכל עוסקי הדין. פסיקת בג"ץ 5988/21 לא רק שאישרה כי הלכה זו תקפה, אלא הוסיפה ובהירה כי היא מעולם לא שונתה – כלומר, כל הדיונים שהתקיימו בבתי הדין במזונות ילדים לאורך השנים היו חסרי סמכות.

למרות זאת, בית הדין מנסה לעקוף קביעות חד-משמעיות אלה באמצעות שיטות מוזרות כגון "הסכמה מכללא". זהו ניסיון בלתי לגיטימי לקבל סמכות שבג"ץ הבהיר שאינה קיימת.

בית הדין בעצם אומר: "נכון שאין לנו סמכות, אבל מכיוון שבעל הדין השתתף בהליך, הוא יצר לנו סמכות". זוהי גישה שמערערת את יסודות שלטון החוק ואת עקרון הפרדת הרשויות.

חוסר התום לב האמיתי

כאשר בוחנים את הכרונולוגיה המלאה של המקרה, עולה תמונה הפוכה לחלוטין מזו שבית הדין מנסה לצייר. האב לא פעל מתוך "חוסר תום לב" או "שיטת מצליח". להיפך, הוא פעל לאורך כל הדרך בתום לב מוחלט, מתוך הנחה טבעית ומוצדקת שבית הדין פועל במסגרת סמכותו החוקית.

מאוקטובר 2023 ועד אפריל 2025 – למעלה משנה וחצי – האב השתתף באופן מלא ופעיל בהליכים. הוא הגיש בקשות מפורטות, ביקש לקיים דיונים, השתתף בהליכי הוכחות, הגיש סיכומים, ולבסוף אף הגיש ערעור על גובה המזונות. כל זה נעשה מתוך הנחה בסיסית ומוצדקת שבית הדין מוסמך לדון בעניין.

הטענה כי האב "המתין לראות אם הפסיקה תתאים לו" היא לא רק לא נכונה, אלא אף פוגענית וחסרת בסיס. האב פעל בדיוק כפי שציפה ממנו המחוקק – כאשר התברר לו, לאחר פרסום פסיקת בג"ץ, כי בית הדין אינו מוסמך לדון בעניין, הוא העלה מיד את הטענה הרלוונטית. זוהי התנהגות אחראית ונכונה של אזרח המכבד את שלטון החוק.

האמת היא שחוסר התום לב האמיתי הוא של הדיינים בבית הדין הרבני. בתי הדין המשיכו לדון בתיקי מזונות ילדים במשך שנים, תוך יצירת רושם כי יש להם סמכות לכך. הם יצרו "עובדות בשטח" שהקשו על ביטול ההחלטות, והטעו אלפי בעלי דין שפנו אליהם בתום לב. כאשר התברר שהסמכות אינה קיימת.

ההשלכות הרחבות והמסוכנות

המקרה שלפנינו מהווה דוגמה קיצונית לאופן בו רשות שיפוטית אחת מנסה להרחיב את סמכותה על חשבון רשות אחרת, תוך התעלמות מוחלטת מקביעות המחוקק ובג"ץ.

כאשר בית דין יוצר לעצמו סמכות באמצעות "הסכמה מכללא", הוא בעצם אומר שגבולות הסמכות שקבע בית המשפט העליון אינם מחייבים אותו.

תקדים הרסני

אם נקבל את הטיעון שהשתיקה או השתתפות בהליך מפרשות כהסכמה לסמכות, כל ערכאה בישראל תוכל להקים לעצמה סמכות בכל נושא. למה לא יוכל בית דין לעבודה לטעון שמכיוון שבעל דין השתתף בהליך, הוא הסכים שבית הדין ידון גם בענייני נדל"ן? למה לא יוכל בית משפט לתעבורה לטעון שהשתתפות בהליך מהווה הסכמה לדון גם בענייני מיסים?

התקדים שנוצר כאן מערער את יסודות המערכת המשפטית ויוצר אנרכיה של סמכויות. אם כל ערכאה יכולה ליצור לעצמה סמכות, מדוע בכלל טרח המחוקק להגדיר גבולות ברורים?

המקרה מעלה שאלה בסיסית ומביכה: אם בתי דין יכולים ליצור לעצמם סמכות באמצעות "הסכמה מכללא", מדוע בכלל קיימות חזקות סמכות בחוק?

בתי הדין הרבניים איבדו את סמכותם "לכפות התדיינות" ועדיין כופים על אבות גרושים התדיינות בפניהם.

אבות למען צדק.