בג"ץ 5988/21, פסק דין תקדימי שניתן היום קבע בית המשפט העליון ברוב דעות כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות למזונות ילדים שנכרכו לתביעות גירושין.
בכך אישר בית המשפט את "הלכת שרגאי" משנת 1969, הקובעת כי סמכותם של בתי הדין הרבניים מוגבלת רק לדיון בתביעות השבה בין ההורים עצמם.
כבוד השופט נעם סולברג, כבוד השופטת יעל וילנר, כבוד השופטת רות רונן.
בג"ץ 5988/21, בג"ץ 7880/21, בג"ץ 8228/21
בג"ץ 5652/22.
בפסק הדין, שניתן בהרכב של שלושה שופטים, נחלקו השופטים בשאלת פרשנותה של הלכת שרגאי. שופטת הרוב יעל וילנר, בהסכמת השופטת רות רונן, קבעה כי בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון רק בתביעות השבה הנוגעות להוצאות שכבר הוצאו או להוצאות עתידיות קונקרטיות שהתחייבו עליהן. מנגד, השופט נעם סולברג בדעת מיעוט סבר כי בתי הדין מוסמכים לדון בכל תביעת מזונות בין ההורים, ובלבד שנשמרת זכותו של הילד להגיש תביעה עצמאית בבית המשפט האזרחי.
פסק הדין ניתן בעקבות ארבע עתירות שהוגשו נגד החלטות של בתי הדין הרבניים, שבהן נקבע כי הם מוסמכים לדון במזונות ילדים. השופטת וילנר קבעה כי החלטות אלה חרגו מסמכותם של בתי הדין, שכן הן עסקו בתביעות למזונות ילדים ולא בתביעות השבה.
המחלוקת בין השופטים נגעה גם לשאלת התכלית של הלכת שרגאי. בעוד השופט סולברג סבר כי ההלכה נועדה להגן על זכויות נשים בהליכי גירושין, השופטות וילנר ורונן קבעו כי מטרתה העיקרית הייתה לתחום את סמכויות בתי הדין הרבניים לענייני גירושין בלבד.
בפסק דין דרמטי שניתן היום בבית המשפט העליון (בג"ץ 5988/21, 7880/21, 8228/21 ו-5652/22) נקבע ברוב דעות כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בתביעות למזונות ילדים במסגרת תביעות גירושין. בכך דחה בית המשפט העליון את עמדת בית הדין הרבני הגדול, שביקש להרחיב את סמכויותיו בתחום זה.
בדעת הרוב, שנכתבה על ידי השופטת יעל וילנר בהסכמת השופטת רות רונן, נקבע כי בהתאם ל"הלכת שרגאי" משנת 1969, בתי הדין הרבניים מוסמכים לדון רק ב"תביעות השבה" – תביעות בין ההורים עצמם להשבת הוצאות שכבר הוציאו עבור הילדים או הוצאות עתידיות קונקרטיות שהתחייבו עליהן. לעומת זאת, הם אינם מוסמכים לדון בתביעות מזונות רגילות של הילדים.
השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט מקיפה, הציג עמדה שונה לחלוטין. לשיטתו, הלכת שרגאי נועדה במקור להגן על זכויות נשים בהליכי גירושין, ולכן יש לפרש אותה באופן שמאפשר לבתי הדין לדון בתביעות מזונות, כל עוד נשמרת זכותו של הילד להגיש תביעה עצמאית בבית המשפט האזרחי.
פסק הדין ניתן בעקבות ארבע עתירות שונות שאוחדו לדיון אחד. העתירה המרכזית (בג"ץ 7880/21) הוגשה נגד פסק דין עקרוני של בית הדין הרבני הגדול, בו ישבו הדיינים הרב איגרא, הרב זמיר והרב לוז-אילוז, אשר קבע כי לבית הדין סמכות רחבה לדון במזונות ילדים.
השופטת וילנר דחתה את עמדת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, שטען כי פסיקת בית המשפט העליון בבע"מ 7628/17 משנת 2019, שאישררה את הלכת שרגאי, אינה מחייבת את בתי הדין הרבניים. היא קבעה כי ההלכה מחייבת את כל הערכאות במדינה.
פסק הדין צפוי להשפיע על אופן ניהול תביעות מזונות ילדים בישראל, כאשר הוא מבהיר כי הסמכות העיקרית לדון בהן נתונה לבתי המשפט לענייני משפחה, אלא אם כן מדובר בתביעת השבה מוגבלת או כאשר ניתנת הסכמת כל הצדדים לדיון בבית הדין הרבני.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.