מחקר: עמדותיהם של גברים ישראלים כלפי רבייה לאחר המוות

מאמרנו זה עוסק בסוגיית עמדותיהם של גברים בנוגע לרבייה לאחר המוות, דרך הפרספקטיבה של בג"ץ 1893/24 פואה נ' היועצת המשפטית לממשלה, ומחקרה של פרופ' בלה סביצקי, ד"ר רחל שוורצור פרופ' טליה אלדר-גבע, הבוחן את עמדותיהם של גברים ישראלים כלפי רבייה לאחר המוות והסכמה מוקדמת על רקע סכסוך מזוין מתמשך.

המאמר יציג את הפער שבין ההנחה החברתית בדבר "חזקת הרצון המשוער" לבין רצונם הממשי של הגברים, וכן בהשלכות המשפטיות על בג"ץ 1893/24 פואה נ' היועצת המשפטית לממשלה ועל עתיד החקיקה.

האבולוציה הציבורית של סוגיית ה-PSR בישראל

סוגיית קצירת זרע לאחר המוות (Posthumous Sperm Retrieval – PSR) והשימוש בו לרבייה (Posthumous Assisted Reproduction – PAR) ניצבת מזה עשורים בצומת רגיש ומורכב המפגיש בין קידמה טכנולוגית, אתיקה רפואית, משפט חוקתי והלכה יהודית. בעוד שבעבר נתפסה הפרקטיקה כפתרון קיצוני למקרים חריגים, הרי שהחל מאירועי השבעה באוקטובר 2023 ופריצת מלחמת "חרבות ברזל", הפך הנושא לסוגיה לאומית בעלת דחיפות עליונה, כאשר עשרות משפחות שכולות ביקשו לשמר את זרעו של יקירן שנפל בקרב. ההקשר הייחודי של החברה הישראלית – חברה המקדשת הן את ערך המשפחה וההמשכיות והן את מחויבות המדינה כלפי לוחמיה – יצר קרקע למדיניות ליברלית במיוחד, ששיאה בריכוך הנחיות משרד הבריאות באוקטובר 2023, המאפשר ביצוע נטילת זרע ראשונית מחללים לבקשת בת הזוג או ההורים ללא צורך בצו בית משפט מיידי.

בתווך שבין המאבק הביורוקרטי לכאב השכול הפרטי, נולד מחקר אקדמי שפורסם בכתב העת המדעי היוקרתי Andrology. את המחקר הובילה פרופ' בלה סביצקי, אפידמיולוגית ומומחית לבריאות הציבור מבית הספר למדעי הבריאות במכללה האקדמית אשקלון, יחד עם ד"ר רחל שוורצור ופרופ' טליה אלדר-גבע. חשיבותו האקדמית והציבורית של המחקר מקבלת משנה תוקף נוכח סיפורה האישי של ד"ר סביצקי, אם שכולה שאיבדה את בנה, לוחם קומנדו אגוז רס"ל יונתן סביצקי ז"ל, בקרב הגבורה בכיסופים ב-7 באוקטובר. מתוך הקושי הביורוקרטי שחוותה בעצמה בזמן אמת, אשר מנע בסופו של דבר את הותרת זרעו של בנה בר-קיימא, יזמה פרופ' בלה סביצקי מחקר כמותני רחב היקף שבחן את עמדותיהם של 600 גברים יהודים בישראל בגילאי 18–50 (מתוכם אחוז גבוה של לוחמים, אנשי קבע ומילואימניקים שנטלו חלק בלחימה). ממצאי המחקר מנפצים מוסכמות חברתיות רבות ומציבים סימן שאלה מוסרי ואתי מעל הפרקטיקה הנהוגה כיום.

מיתוס חברתי: פער הרצונות בין הגבר, בת הזוג וההורים

במשך שנים רבות, המדיניות המשפטית והציבורית בישראל נשענה על "חזקת הרצון המשוער" של הנפטר. חזקה משפטית זו, שנוסחה בין היתר בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה משנת 2003, ובעקבותיה בשנת 2015 במסגרת בע"מ 7141/15 פלונית נ' פלונית קיבלה תוקף משפטי בבית המשפט העליון אשר פסק ברוב דעות, השופטים א' חיות, י' דנציגר, י' עמית ו-מ' מזוז, כנגד דעתו החולקת של השופט ח' מלצר. כי:

מקום שבו נפטר אדם שהייתה לו בת זוג קבועה מבלי שנתן ביטוי מפורש בכתב או בדרך אחרת לרצונו או להסכמתו לעניין נטילת זרע מגופו ושימוש בו לאחר מותו, קמה חזקה הניתנת לסתירה לקיומו של "חזקת הרצון משוער" של הנפטר להביא ילדים לעולם גם לאחר מותו עם בת זוגו. לכן, ככלל, תהא בת הזוג ולא איש מלבדה – לרבות הורי הנפטר – רשאית לעשות שימוש בזרע לצורך הפרייתה היא.

תפיסה זו מבוססת על הנחה כי גבר ישראלי ממוצע חפץ מטבעו בהמשכיות גנטית ובהעמדת צאצאים, גם אם הדבר קורה לאחר מותו.

פרופ' בלה סביצקי פרסמה יחד עם ד"ר רחל שוורצור ופרופ' טליה אלדר-גבע. מחקר אשר בחן את עמדותיהם של 600 גברים יהודים בישראל בגילאי 18–50 לגבי נטילת זרע לאחר המוות (PSR) ושימוש בו (PAR) על רקע השינויים במדיניות ומלחמת חרבות ברזל.

מחקרן של פרופ' בלה סביצקי ושותפותיה חושף פער דרמטי, ואף מטלטל, בין ההנחה החברתית והממסדית לבין רצונם של הגברים בפועל.

מן הממצאים עולה כי כמעט מחצית מהגברים שנשאלו (47%) מתנגדים באופן נחרץ לכך שהוריהם יזמו הליך של קצירת זרע והולדת נכד לאחר מותם. יתרה מכך, גם כאשר מדובר במערכת יחסים זוגית מחייבת (נשואים או בני זוג לטווח ארוך), כ-37% מהגברים מתנגדים לכך שבת זוגם תוליד ילד מזרעם לאחר מותם.

ניתוח עומק של הסיבות להתנגדות זו מעלה קו מנחה אתי ומוסרי מובהק: החשש מפני "יתמות מתוכננת מראש". הגברים הישראלים משקפים במחקר זה תפיסה אחריות-הורית מתקדמת, לפיה הבאת ילד לעולם בידיעה מוחלטת ומראש כי יגדל ללא אב, מהווה פגיעה פוטנציאלית בטובת הילד וברווחתו הנפשית והחברתית. נתונים אלו מבהירים כי הבחירה בהמשכיות ביולוגית אינה דחף אוטומטי, אלא החלטה הכרוכה בשיקולים מוסריים כבדי משקל של הגבר על גופו ועל עתיד צאצאיו. המחקר מחדד את הצורך בהפרדה חיונית בין הרצון הלגיטימי של משפחה שכולה למצוא נחמה ואחיזה בהמשכיות הגנטית של הבן, לבין זכותו החוקתית של הגבר לאוטונומיה, המגינה עליו מפני הפיכתו להורה בעל כורחו לאחר מותו.

המשתנה הדתי והתרבותי בעיצוב עמדות הגברים כלפי PAR

נדבך מרתק ומעמיק במחקר נוגע להשפעת מידת הדתיות על עמדותיהם של הגברים כלפי רבייה לאחר המוות. בניגוד לאינטואיציה הראשונית, לפיה חברה מסורתית או דתית המקדשת את מצוות "פרו ורבו" תגלה תמיכה גורפת בטכנולוגיות פריון לאחר המוות כסוג של "ייבום מודרני", המודל הסטטיסטי מציג תמונת מצב הפוכה.

ההתנגדות ליתמות מתוכננת מראש עלתה באופן מובהק ככל שרמת הדתיות של המשיב הייתה גבוהה יותר: בעוד שאצל גברים חילונים שיעור ההתנגדות להליך ביוזמת ההורים עמד על 33.3%, הוא טיפס ל-42.9% בקרב גברים מסורתיים, והגיע לשיא מוחלט של 70.4% בקרב גברים דתיים.

באמצעות ניתוח רב-משתנים (Multivariable Logistic Regression), המחקר מצא כי סיכויי ההסכמה לשימוש בזרע ביוזמת ההורים היו גבוהים פי 4.6 אצל מסורתיים ופי 3.5 אצל חילונים בהשוואה לגברים דתיים. מגמה דומה נרשמה גם בנוגע לבקשת בת הזוג.

ההסבר האקדמי לממצאים אלו טמון במורכבות ההלכתית ובשמרנות המאפיינת את עולם הפסיקה היהודי. פוסקי הלכה רבים מתנגדים לפרקטיקה זו בשל חששות מפני פגיעה בכבוד המת (כבוד המת או ניוול המת), מחלוקות משפטיות לגבי עצם הגדרת האבהות והירושה ההלכתית של ילד שנולד לאחר מות אביו, והחשש מפני ערעור מבנה המשפחה המסורתי. הגבר הדתי והמסורתי בישראל, כך נראה, מעדיף להותיר את ענייני החיים והמוות בידי שמיים ולשמור על שלמות הגוף, בעוד שהגבר החילוני והמסורתי מגלה לעיתים גמישות רבה יותר כלפי פיתוחי הקידמה הטכנולוגית, אך עדיין שומר על זכות האוטונומיה האישית שלו.

הקונטקסט המשפטי: בג"ץ 1893/24

הממצאים האמפיריים של פרופ' בלה סביצקי ושותפותיה מגיעים בעיתוי קריטי ומספקים תשתית מדעית מוצקה לדיון בבית המשפט העליון, ובראשם העתירה המנחה בתיק בג"ץ 1893/24. עתירה זו, הדנה בגבולות המותר והאסור בכל הנוגע לשימוש בזרע של גברים בכלל וחללי צה"ל בפרט, ובסמכותם של הורים שכולים לפעול בניגוד לעמדת המדינה או בהיעדר בת זוג, מציפה את הלקונה החקיקתית בדבר הנטילה והשימוש בזרע המת. מדינת ישראל פועלת מזה שנים ללא חוק מוסדר של הכנסת בתחום זה, כשהיא נסמכת על פסיקות דינמיות והנחיות מנהליות משתנות של משרד הבריאות והיועץ המשפטי לממשלה.

בג"ץ 1893/24 נדרש להכריע בדיוק בנקודת הכשל שאותה מאיר המחקר: האם ניתן להניח קיומו של "רצון היפותטי" להמשכיות, או שמא יש לקדש את האוטונומיה החיובית והשלילית של האדם על גופו ועל החלטותיו ההוריות? נתוני המחקר – המראים כי 47% מהגברים מתנגדים ליוזמת הוריהם ו-37% מתנגדים ליוזמת בנות זוגם – מהווים משקל נגד משפטי אדיר לכל טענה המבקשת לייצר "חזקה חברתית גורפת".

פסק הדין העתידי בבג"ץ 1893/24, בשילוב עם מסקנות מחקר זה, צפוי להוות את קו פרשת המים שיאלץ את המחוקק הישראלי לנטוש את מודל "חזקת הרצון המשוער" ולעבור באופן מובהק למודל של "הסכמה מפורשת וכתובה מראש".

המעבר החיוני למודל "כרטיס אדי" של עולם הפריון

לאור הממצאים הבלתי משתמעים לשני פנים, המחקר מציג קריאה דחופה ומנומקת לשינוי מדיניות מבני ומערכתי בצה"ל, במשרד הביטחון ובמשרד הבריאות. רוב מוחלט ומכריע של הגברים הישראלים מביע רצון אקטיבי להסדיר את הסוגיה בעודם בחיים:

71% מהגברים מעדיפים לתעד ולהגדיר מראש בכתב את רצונם הספציפי לגבי קצירת זרע ושימוש בו לאחר מותם.
70% מהנשאלים תומכים בשילוב מנגנון איסוף הסכמה/סירוב מפורש כבר במהלך שרשרת החיול בגיוס החובה לצה"ל.
78% מהגברים סבורים כי יש לקבל את הנחיותיהם הכתובות בכל פעם מחדש לפני היציאה לשירות מילואים פעיל.

פרופ' בלה סביצקי, ד"ר רחל שוורצור, פרופ' טליה אלדר-גבע ממליצות על הקמתו המיידית של מאגר מידע לאומי או טופס הצהרת כוונות רשמי ומחייב, שישולב במערכות הדיגיטליות של צה"ל (בדומה לכרטיס חתימה על תרומת איברים – "כרטיס אדי"). יישומו של צעד זה צפוי להשיג שלוש מטרות לאומיות, מוסריות ואופרטיביות קריטיות:

כיבוד האוטונומיה החוקתית: מניעת מצב חמור של הבאת ילדים לעולם בניגוד מוחלט לרצונו ולתפיסתו המוסרית של הנפטר.
קיצור זמנים רפואי: חלון הזמנים להפקת זרע חיוני ובר-קיימא נע בין 24 ל-36 שעות מהמוות (ולכל היותר 72 שעות). רישום דיגיטלי מראש ימנע עיכובים ביורוקרטיים קריטיים ויותיר את הזרע באיכות מיטבית.
הגנה על המשפחות השכולות: חסכון מההורים ובנות הזוג את הצורך לקבל החלטות גורליות, אתיות ובלתי הפיכות ברגעי האבל הבלתי נתפסים והקשים ביותר של פקודת האובדן.

סיכום ומסקנות

המחקר של פרופ' בלה סביצקי ושותפותיה, המקבל משנה תוקף ציבורי ומשפטי לאור עתירת בג"ץ 1893/24, מוכיח כי המדיניות הציבורית בישראל אינה יכולה להתבסס עוד על הנחות תרבותיות רווחות או מיתוסים בדבר רצון גורף להמשכיות. החברה הישראלית, המתמודדת עם פצעי מלחמת "חרבות ברזל", נדרשת לבצע קפיצת מדרגה מוסרית ומערכתית. המעבר למודל של הצהרת כוונות מפורשת, מובנית ומגובה בחוק עבור הגברים בכלל וחיילי חובה ומילואים בפרט, היא הדרך היחידה המאזנת נכונה בין קדושת החיים, כבוד המת, האוטונומיה של הגבר על גופו, ומניעת סבל מיותר ממשפחות החללים.