יש משהו מטריד בדואליות שבתי הדין הרבניים בישראל מתנהלים. מצד אחד, הם מתיימרים להיות שומרי הסף של ההלכה היהודית, הנושאים את דגל המסורת בגאון ומציגים עצמם כפוסקים על פי דין תורה.
מצד שני, אם מביטים בפסיקה בפועל, במיוחד בנושאים רגישים כמו גירושין, מזונות ילדים וחלוקת רכוש, מתגלה תמונה מטרידה: ההלכה הופכת לקישוט, לרטוריקה ריקה שמסתירה מציאות של פסיקה נטולת הלכה ברוחה.
מדובר בבגידה במערכת ערכים שלמה, בציבור המאמין בה, ובאמון שהוא נותן במוסד שאמור לייצג אותה.
מזונות הילדים
ההלכה ברורה ומפורשת: האב חייב במזונות ילדיו רק בצרכים הכרחיים ובסיסיים בלבד.
לא מדובר בסטנדרט חיים גבוה, לא במותרות, אלא בהישרדות בסיסית.
יותר מכך – אם האב עני, הוא פטור לחלוטין מתשלום מזונות, כי זה נכנס לגדר צדקה, לא חיוב מוחלט. זוהי עמדה הלכתית ברורה שמבוססת על הבנה עמוקה של מבנה המשפחה המסורתי והאחריות ההדדית שבו.
אבל מה קורה בפועל בבתי הדין? הם פוסקים סכומים אסטרונומיים, פעמים רבות מספר מונים מהצורך ההכרחי, מחייבים אבות במדור יקר לפי דמי שכירות גם כשהאב מציע מקום מגורים חלופי, ואף עושים שימוש באמצעי אכיפה דרקוניים כמו עיקול נכסים, ואפילו מאסר.
איפה כאן ההלכה? איפה הרחמנות שדין תורה אמור לשקף? התשובה המביכה היא שאין.
והנה מתגלה הבעיה האמיתית, העמוקה והמבישה יותר מכל: בתי הדין הרבניים לא אימצו את התפיסה החילונית המערבית.
לא, המציאות הרבה יותר מוזרה ומטרידה מכך.הם יצרו הכלאה משפטית מעוותת, מעין יצור משפטי שאין לו שום קשר לא להלכה ולא לדין האזרחי.
זו מערכת כללים היברידית שאי אפשר להסביר את הקו המנחה שלה, כי פשוט אין קו מנחה.
שאל עשרה דיינים מה הבסיס ההלכתי לפסיקותיהם – תקבל עשרה תשובות סותרות. נסה להבין האם הם פוסקים לפי דין תורה או לפי החוק האזרחי – התשובה המביכה היא לא זה ולא זה.
זה לא דין תורה כי הוא מפר הלכות מפורשות. זה לא דין אזרחי כי הוא לא עוקב אחר החוק והפסיקה של בתי המשפט האזרחיים. זה משהו אחר לגמרי – מנגנון שרירותי שנוצר בידי דיינים שמנסים לרצות את כולם ובסופו של דבר לא משרתים אף אחד כראוי.
משמורת ילדים
ההלכה קובעת בפשטות: בן מעל גיל שש הולך לאביו. זוהי הנחת יסוד בדין תורה, שמבוססת על תפיסה של תפקידי הורים מובחנים ועל הצורך בחינוך תורני מצד האב.
כמובן, ההלכה מוסיפה שטובת הילד קודמת לכל, ובמקרים חריגים אפשר לסטות מהכלל. אבל מה שאנחנו רואים היום הוא היפוך מוחלט: באופן כמעט אוטומטי, האם מקבלת את המשמורת, והאב הופך לאורח בחיי ילדיו, מבקר סופי שבוע שמשלם כופר ראש תמורת הזכות לראות את ילדיו פעמיים בשבוע.
המושג "משמורת משותפת", שהיה אמור להיות ברירת המחדל במציאות המודרנית שבה שני ההורים עובדים ומעורבים, נדחה בחוסר סבלנות.
ההסבר ההלכתי? "חזקת הורות מיטיבה" – המושג המעורפל הזה שמתעלם לחלוטין מהעובדה שאבות יכולים להיות הורים מצוינים באותה מידה. אבל גם כאן, אם תשאל מהו הבסיס – האם זו הלכה? האם זה חוק? האם זו תקנת חכמים? – לא תקבל תשובה ברורה.
הדיינים מצטטים מקורות הלכתיים בררניים, מערבבים אותם עם שיקולים מודרניים, ויוצרים תערובת לא מוגדרת שאי אפשר לצפות מראש מה תהיה התוצאה שלה.
חלוקת רכוש
אולי הביטוי המובהק ביותר לתופעה המוזרה הזו מופיע בנושא חלוקת הרכוש והכתובה.
בדין תורה, אין מושג של "איזון משאבים". רכוש אישי נשאר אישי, והכתובה היא סכום קבוע ומוגדר מראש שהאישה זכאית לו במקרה של גירושין – נקודה.
זו לא הזדמנות להתעשר, לא כלי לנקמה כלכלית, אלא הסכם פשוט שנקבע בשעת הנישואין. יותר מכך – אם האישה מוותרת על הכתובה במסגרת הסכם גירושין, או אם היא הגישה תלונת שווא נגד בעלה, היא מפסידה את זכותה לכתובה לחלוטין. אבל בבתי הדין של היום?
הם לא פוסקים לפי ההלכה הזו, אבל גם לא פוסקים לפי חוק יחסי ממון האזרחי. הם עושים משהו באמצע – לפעמים מחלקים רכוש, לפעמים לא, לפעמים מכבדים ויתור על כתובה, לפעמים מתעלמים ממנו, לפעמים הופכים את הכתובה לכלי פיצוי רחב, ולפעמים מצמצמים אותה. אין עקביות, אין הגיון פנימי, ואין שום אפשרות לצד המתדיין לדעת מראש מה הכללים של המשחק. זו לא מערכת משפטית – זו רולטה.
הפער המזעזע: טבלת השוואה בין ההלכה למציאות
כדי להמחיש עד כמה בתי הדין הרבניים התרחקו מההלכה שהם מתיימרים לייצג, די להסתכל על טבלת ההשוואה הבאה. הטבלה מציגה בבהירות עד כמה הפער הוא לא סוגיה של פרשנות לגיטימית או התאמה לזמנים משתנים, אלא סטייה מוחלטת, שיטתית ומכוונת מעקרונות הלכתיים בסיסיים:
כשמביטים בטבלה הזו, השאלה המתבקשת היא פשוטה ומכאיבה: איזה חלק מהפסיקה הזו הוא הלכתי? התשובה היא שכמעט אף חלק. כל שורה בטבלה מייצגת סתירה בוטה, גלויה ובלתי מוסברת בין מה שההלכה מורה לבין מה שבתי הדין עושים בפועל.
ואלו לא סתירות בשוליים, לא מקרים חריגים שבהם היה צורך להתאים את ההלכה למציאות משתנה – אלו סתירות במוקדי הליבה של דיני משפחה, בנושאים שההלכה התייחסה אליהם באריכות, בפירוט ובבהירות. והדבר המטריד ביותר הוא שבתי הדין לא מודים בסטייה הזו, לא מסבירים אותה, ולא מציעים כל הנמקה הגיונית שמצדיקה את הפער העצום הזה.
והנה אנחנו מגיעים ללב הבעיה: בתי הדין הרבניים נתונים תחת לחץ עצום מהחברה המודרנית, מהתקשורת, ומהשיח הציבורי הפמיניסטי. הם חיים בפחד מתמיד מכותרות מעליבות, מתיוג כ"מפלים נשים", מביקורת ציבורית קשה.
ולכן, במקום לעמוד איתן על העקרונות ההלכתיים, או לחלופין להודות בגלוי שהם מאמצים שיקולים אחרים, הם בחרו בדרך השלישית, הפחדנית והמסוכנת ביותר: יצירת מערכת משפטית כלאיים שלא ניתן להגדיר אותה. הם לוקחים פה סעיף הלכתי, שם תקדים אזרחי, ממציאים "תקנות" מפוקפקות, משתמשים במונחים הלכתיים כדי להצדיק פסיקות שאין להן כיסוי הלכתי אמיתי, ויוצרים ערבוביה שבה אי אפשר לדעת מה הכללים ומה העקרונות המנחים. התוצאה היא מערכת שרירותית שבה כל תיק נפסק לפי מה שנראה לדיין באותו רגע, בלי שום קוהרנטיות או עקביות.
אבל יש כאן בעיה עמוקה יותר מסתם צביעות מוסדית. בתי הדין הרבניים, בניסיונם לרצות את כולם ובבריחה שלהם מהחלטה ברורה, משרתים למעשה פחות טוב את כולם. הציבור החילוני רואה בהם מוסד כפייתי ומפלה שצריך לבטל את סמכויותיו. הציבור הדתי מאבד אמון במוסד שאמור לייצג את הערכים שלו אבל פוסק בניגוד להם בלי הסבר הגיוני. והכי חמור – הם יוצרים תקדימים הלכתיים מסוכנים שמערערים את כל המבנה של דין תורה. כי אם היום אפשר להתעלם מהלכות מזונות ברורות בשם שיקולים לא מוגדרים, מחר אפשר יהיה להתעלם מכל הלכה אחרת באותה נימוק. מדובר במדרון חלקלק שבסופו אין הלכה כלל, אלא רק שיקול דעת דיין שמושפע מהרוח הרווחת, מלחצים חיצוניים, ומשיקולים שאף אחד לא יכול להגדיר או להסביר.
המעניין הוא שההלכה עצמה לא חסרת רגישות או גמישות. קיימים בה מנגנונים להתמודדות עם מקרים חריגים, עם שינויים במציאות, עם צרכים משתנים. אבל המנגנונים האלה דורשים תהליך הלכתי מעמיק, דיון רציני, הבנה של העקרונות היסודיים ונכונות לעמוד מאחורי ההחלטות גם כשהן לא פופולריות. במקום זאת, בתי הדין בוחרים בדרך הקלה והפחדנית: יצירת מערכת כלאיים בלתי מוגדרת שמאפשרת להם להימנע מכל עמדה ברורה. התוצאה היא מערכת היברידית מעוותת שלא מקיימת לא את ההלכה ולא את החוק האזרחי, אלא משהו אמורפי באמצע שאי אפשר להגדיר אותו, שאי אפשר להבין את הכללים שלו, ובעיקר – משרת את הצורך של בתי הדין להימנע מביקורת ומהכרעה ברורה.
אז מה עושים? הפתרון הפשוט היה לדרוש מבתי הדין הרבניים להחליט: או שהם פוסקים על פי הלכה באמת, עם כל המשתמע מכך, ומקבלים את הביקורת והסכסוך שיבואו בעקבות זה, או שהם מודים בכנות שהם משלבים שיקולים אחרים ומפסיקים להסתתר מאחורי מסך של לגיטימציה הלכתית כוזבת. אבל זה דורש אומץ שנראה שחסר להם. זה דורש מוכנות להכריז בגלוי: "זה הקו שלנו, אלו הכללים, כך אנחנו פוסקים". במקום זאת, הם בוחרים בערפול, בחוסר בהירות, במערכת שבה אף אחד לא יכול להסביר מה הקו המנחה.
בינתיים, עשרות אלפי אבות מתמודדים עם חוב מזונות שאין להם כיסוי הלכתי, אבדן קשר עם ילדיהם בניגוד לזכויותיהם ההלכתיות, וחלוקת רכוש שמפרה את ההסכמים שנכרתו תחת החופה.
והכי עצוב – כל זה נעשה בתוך מערכת שאי אפשר להבין, שאי אפשר לחזות, ואי אפשר להתדיין בתוכה כי אין כללים ברורים. זו לא הלכה, זה לא משפט אזרחי – זה רק בלגן וכאוס ממוסד שנעשה בשם ההלכה, תוך ביטול ההלכה עצמה.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.