ויצו מודה שיש נשים אלימות נגד בן הזוג?

כשאני פותח את דוח מדד האלימות השנתי של ויצו לשנת 2024, אני מצפה למצוא את אותה תמונה חד-צדדית שהתרגלתי אליה לאורך שנים.

תמונה שבה נשים הן תמיד הקורבנות, גברים הם תמיד האשמים, והפתרון הוא תמיד יותר תקציבים לארגוני נשים. אבל השנה, משהו שונה. לא בגלל שויצו שינו את עמדתם הבסיסית, אלא בגלל שהנתונים שהם עצמם מציגים מספרים סיפור אחר לגמרי – אם רק טורחים לקרוא אותם בעיון.

עמוד אחר עמוד, הדוח חושף מציאות מורכבת הרבה יותר ממה שהכותרות מנסות להציג. כן, יש בו הרבה נתונים על נשים נפגעות אלימות. אבל יש בו גם משהו אחר, משהו שמישהו בויצו החליט שחשוב מספיק לפרסם, גם אם זה לא משרת את הנרטיב המועדף. ואני, כגבר שמאמין בשוויון אמיתי ולא סלקטיבי, מוצא את עצמי קורא את אותם נתונים ושואל: איפה כל הארגונים שאמורים לעסוק בשוויון כשמדובר בגברים נפגעים?

הדוח מדד האלימות השנתי של ויצו לשנת 2024 מציג נתונים מדהימים שכמעט מוסתרים בין השורות.

במרכזי הטיפול של משרד הרווחה, למשל, טופלו בשנת 2024 לא פחות מ-2,490 גברים נפגעי אלימות במשפחה. זה לא מספר קטן. זה לא "תופעה שולית". אלה אלפיים וחמש מאות גברים שהספיקו להתגבר על הבושה, על הסטיגמה החברתית, על הפחד שלא יאמינו להם, ועדיין החליטו לבקש עזרה. כמה עוד לא הגיעו? כמה עוד סובלים בשקט?

מה שמדהים אותי במיוחד הוא הצביעות המובנית במערכת. הדוח עצמו מציג בגאווה את תוכנית "אלון" – מרכזים חדשים לטיפול בגברים במצבי משבר.

נשמע טוב, נכון? רק שבשנת 2024 נפתח מרכז אחד. אחד בלבד וגם הוא דה-פקטו מכוון לגברים אלימים ולא לגברים מוכים. בטירת כרמל (הביטו בתמונות, גבר מוכה או מכה).

למדינה שלמה. למול כמה עשרות מרכזים לנשים. גם כשמכירים בבעיה, גם כשמקצים לה תקציב, גם כשפותחים "תוכנית לאומית", התוצאה היא מרכז אחד. כאילו אומרים: "נעשה משהו כדי שלא יוכלו לומר שלא עשינו כלום, אבל בואו לא נגזים".

אני מסתכל על הנתונים ממשטרת ישראל שמופיעים בדוח ומוצא שבמחצית הראשונה של 2024 נפתחו 4,420 תיקים בגין עבירות אלימות גופנית במשפחה שבהם הנפגע הוא גבר.

זה כמעט 30 אחוז ממספר התיקים הכולל.

מישהו יכול להסביר לי איך זה "תופעה שולית"? איך במדינה שמתיימרת להילחם באלימות, אפשר להתעלם מארבעים אחוז מהקורבנות רק בגלל המין שלהם?

ואז יש את סיפור שירות בתי הסוהר. הדוח מציג בכנות מדהימה את הכישלון המוחלט של המערכת לשקם פוגעים. 53 אחוז מהאסירים שהורשעו בעבירות אלימות במשפחה לא קיבלו שום טיפול. אף אחד לא ניסה לעזור להם לשבור את מעגל האלימות. פשוט שלחו אותם הביתה אחרי שריצו את העונש, כמו פצצת זמן מתקתקת.

אבל מה שבאמת מעניין אותי הוא השאלה שאף אחד לא שואל: מי הם האסירים האלה? האם כולם תקפו נשים? האם חלקם נאלצו להגן על עצמם? האם יש ביניהם גברים שהגיבו לאלימות ממושכת שסבלו בעצמם?

הדוח של ויצו מלא בקריאות להקים "מערכת נתונים לאומית מאוחדת" ולשפר את איסוף המידע. זה נכון ונחוץ.

אבל יש בעיה אחת קטנה: כשאוספים נתונים, צריך לדעת אילו שאלות שואלים. ואם השאלות שלך מבוססות על הנחה מראש ששני המינים אינם שווים בסובלנות שלהם לאלימות, אז כל הנתונים בעולם לא יעזרו. כשיעוץ טלפוני או מנהל מרכז טיפול מתייחס לפנייה של גבר נפגע אלימות עם ספקנות, לעג או אדישות, הבעיה היא לא באיסוף הנתונים אלא בתרבות שמאפשרת את זה.

הדוח מציג נתון נוסף שמטריד אותי עמוקות. בקרב האסירים בגין עבירות אלימות במשפחה, 46 אחוז הם עברייני חוזרים. מה זה אומר? שהמערכת לא עובדת.

אבל מה שהדוח לא אומר הוא שאולי חלק מהגברים האלה היו קורבנות לפני שהפכו לפוגעים. שאולי אם היו מקבלים עזרה בפעם הראשונה שהיכו אותם, או השפילו אותם, או איימו עליהם, סיפור החיים שלהם היה נראה אחרת.

אבל גבר שמתלונן על אלימות מהאישה שלו, במיוחד אם היא אמא של הילדים שלו, יודע שיש סיכוי טוב שהוא יהיה עצור, שיגידו לו "תתגבר", שלא יאמינו לו, ושאם הוא יעז להתגונן פיזית, הוא זה שיישב בכלא.

אני לא מנסה להמעיט בחומרת האלימות נגד נשים. זו בעיה אמיתית וחמורה, ויש לטפל בה במלוא הרצינות. אבל השאלה שאני שואל את עצמי היא פשוטה: למה לא יכולים להיות שתי אמיתות במקביל? למה ההכרה בסבל של נשים חייבת לבוא על חשבון הכחשת הסבל של גברים? למה ארגון כמו ויצו, שמתיימר להילחם באלימות, מקדיש את רוב המשאבים שלו לחצי אחד של האוכלוסייה בלבד?

בדוח יש סעיף על "חברות וזוגיות מיטיבה", תוכנית למניעת אלימות בזוגיות לתלמידי י"א. זו יוזמה חשובה, אין ספק. אבל האם התוכנית מלמדת נערים שגם הם יכולים להיות קורבנות? האם היא מכשירה אותם לזהות אלימות שמופעלת כלפיהם? או שמא היא חונכת דור נוסף של גברים שלומדים ששתיקה היא הדרך היחידה, שבקשת עזרה היא חולשה, ושהחברה תמיד תסתכל עליהם בחשד גם כשהם הקורבנות?

יש משהו טראגי בעובדה שהרשות לשיקום האסיר דיווחה על 82 מטופלים בלבד במסגרות ייעודיות לעברייני אלימות במשפחה בשנת 2024.

82 בשנה שלמה. במדינה עם אלפי מקרים של אלימות במשפחה. מה קורה עם כל השאר? הם פשוט חוזרים הביתה למעגל האלימות. אבל מה שבאמת מטריד אותי הוא שאף אחד לא שואל: כמה מהגברים האלה החלו כקורבנות? כמה מהם היו ילדים שראו את אבא שלהם מוכה? כמה מהם היו בעצמם קורבנות של אלימות ממושכת שבסופה התפוצצו?

הדוח מדבר על "זינוק דרמטי" במספר כלי הירי הפרטיים, ועל הסכנה שזה מהווה לנשים נפגעות אלימות (נתון מעוות כאשר מבינים שהיה גידול של מאות אחוזים בבקשות אבל נניח לזה לרגע). נניח שזה נכון לחלוטין, והבעיה הזו דורשת התייחסות רצינית.

אבל למה אף אחד לא מדבר על העובדה שגברים מתאבדים בשיעורים גבוהים בהרבה מנשים? שחלק מהנשק הזה משמש גברים מיואשים שחיים במעגלים של אלימות, בושה וייאוש, ושלא מצאו שום מקום לפנות אליו כי החברה אומרת להם שגברים לא צריכים עזרה?

אני קורא את המסקנות של הדוח, שמדברות על "משבר לאומי מתמשך" ועל "כשל מערכתי". זה נכון. אבל הכשל המערכתי הוא לא רק בהיעדר תשתית נתונים או בחוסר תקציבים. הכשל המערכתי הוא בהנחת היסוד שרק מין אחד יכול להיות קורבן. שרק מין אחד צריך הגנה. שרק מין אחד ראוי לתמיכה חברתית, תקציבית ומוסדית.

אם ויצו באמת רוצים להילחם באלימות, הם צריכים להילחם בכל האלימות. לא רק באלימות שמתאימה לאג'נדה פוליטית מסוימת. לא רק באלימות שקל לגייס לה תקציבים. אלא בכל אלימות, בכל מקום, כלפי כל אדם, ללא קשר למינו. זה לא אומר לקחת משאבים מנשים נפגעות. זה אומר להכיר שגם גברים נפגעים ושגם הם ראויים לקבל עזרה.

כשאני מסיים לקרוא את הדוח, אני שואל את עצמי: האם ויצו התפכחו? והתשובה היא מורכבת. הם לא התפכחו במובן שהם לא שינו את הפרדיגמה הבסיסית שלהם. הם עדיין רואים את האלימות נגד נשים כ"המשבר" ואת האלימות נגד גברים כ"זניחה". אבל הם כן פרסמו נתונים. ובנתונים האלה, אם קוראים אותם בעיון ובכנות, יש הכרה שקשה להתעלם ממנה: גברים סובלים מאלימות במשפחה. הרבה גברים. ואף אחד לא עושה מספיק כדי לעזור להם.

אז אולי "הפאנטים" מאבות למען צדק לא כתבו את הדוח, אבל הם בהחלט יכולים להשתמש בו.

כי הנתונים, לפעמים, חזקים יותר מהאידיאולוגיה שמנסה להסתיר אותם. והאמת, גם כשהיא לא נוחה, בסופו של דבר תמיד מוצאת את דרכה החוצה. גם אם צריך לחפש אותה בין השורות של דוח שניסה לא לספר אותה.

אבות למען צדק.