קמפיין המשטרה: מקדם שנאת גברים?

עמותת "אבות למען צדק" שלחה מכתב תלונה למשטרת ישראל בגין הצגה מגמתית ומסוכנת של גברים בקמפיין הגיוס האחרון

מדובר בקמפיין גיוס של משטרת ישראל שבחר להציג, בשני מתוך ארבעה סרטונים, גברים כמפלצות אלימות שמכות ילדים ורוצחות נשים – מישהו צריך להגיד "עד כאן".

ביום 22 באוקטובר 2025 שלחה עמותת "אבות למען צדק" מכתב לדוברות המשטרה, ובו תלונה ומחאה על הצגת גברים באופן שיש לכנותו רק בשמו: מיזאנדריה ממלכתית.

מה בדיוק קרה?

המשטרה החליטה לגייס שוטרים חדשים. רעיון טוב. אבל הדרך שבחרה לעשות את זה? פחות. בארבעה סרטונים שפרסמה, תחת הסלוגן "יש אנשים שרואים את המציאות רק מהצד ויש מי שבוחרים לשנות אותה", המשטרה החליטה להתמקד דווקא באלימות במשפחה. עד כאן – הכל בסדר. אלימות במשפחה זו בעיה אמיתית.

הבעיה מתחילה כשרואים מי מוצג כעושה את האלימות: גברים. תמיד גברים. רק גברים.

בסרטון הראשון, שוטרת מספרת: "הילד אמר שאבא מרביץ… הגבר הובא למעצר ושם הוא גם הודה במעשים". בסרטון השני, שוטר משתף: "ראיתי גבר צורח, משתולל… הוא מספר שאשתו עשתה לו את המוות… אני לא מבין למה הוא מדבר עליה בלשון עבר… אנחנו מגיעים לדירה, שקט. אנחנו פותחים את הדלת ואני רואה זירת רצח שאני לא מאחל לאף אחד לראות".

שני סרטונים מתוך ארבעה. חצי מהקמפיין. ובשניהם – הגבר הוא המפלצת.

הבעיה האמיתית: המציאות אחרת לגמרי

אם היו באמת רוצים לשקף את המציאות, המשטרה הייתה צריכה להסתכל על הנתונים. והנתונים, כפי שמציגה העמותה, אומרים משהו אחר לגמרי.

ספטמבר 2024 פורסם המחקר העדכני ביותר על אלימות במשפחה בישראל. המחקר, שנערך עבור הוועדה הבין-משרדית לטיפול באלימות במשפחה, משרד הרווחה ויוזמת "קווים אדומים", חושף לראשונה את הממדים האמיתיים של אלימות נשים כלפי גברים (מחקר יוזמת קווים אדומים).

הנתונים מדברים בעד עצמם:

3.8% מהגברים בישראל – כ-100,000 גברים – דיווחו שנפגעו מאלימות פיזית מצד בנות זוגם. מתוכם, כ-50,000 גברים חוו אלימות פיזית קשה.

המשמעות? למעלה מ-40% ממקרי האלימות הפיזית בין בני זוג מבוצעת על ידי נשים.

תקראו את זה שוב. ארבעים אחוז. זה לא "כמה מקרים בודדים". זה לא "חריג סטטיסטי". זו מציאות שמישהו במשטרה החליט להתעלם ממנה לחלוטין.

אבל זה עוד לא הכל:

• כרבע מיליון גברים דיווחו על אלימות שאינה פיזית – התעללות נפשית, אלימות רגשית, הגבלת קשרים חברתיים ומשפחתיים.
• כ-80,000 גברים נפגעו מאלימות כלכלית.
• קרוב ל-160,000 גברים דיווחו על פגיעה מינית מצד בנות זוגם.

כן, קראתם נכון. גברים יכולים להיות קורבנות לאלימות מינית מצד נשים. המיתוס הזה נשבר מזמן, רק מישהו שכח לעדכן את המשטרה.

הממצאים אינם חדשים ומוכרים משנות ה-90, כאשר פרופ' שרה בן דוד ז"ל, הייתה הראשונה לשאול בישראל את השאלה הקריטית: "קורבנות גברים במשפחה – האם יש תופעה כזו?" עבודתה הפורצת דרך הניחה את היסודות להכרה בתופעה ופתחה את הדרך למחקרים מתקדמים יותר.

המשך משמעותי לעבודתה של פרופ' בן דוד מגיע מהמחקר של ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד מאוניברסיטת אריאל וד"ר יואב מזא"ה, שפורסם תחת הכותרת "אלימות אילמת – גברים כקורבנות".

וניתן לעיין גם במחקר שפורסם לאחרונה ( The Paradox of Powerlessness: Narratives of Violence Among Israeli Women Who Were Violent Towards Their Male Partners ) בראשות ד"ר שני פיצ'ו, ד"ר חיה פאסיק, מורן רון, וד"ר יעל וילצ'ק-אביעד מוסיף ממד חשוב נוסף: נשים מפעילות גם אלימות הכוללת שימוש מניפולטיבי ברשויות החוק, כגון הגשת תלונות שווא כדי להרע לבן זוגן.

למה גברים לא מדווחים

והנה עוד משהו שהמשטרה כנראה לא לקחה בחשבון: רק 20% מהגברים שנפגעו מאלימות פנו לקבל עזרה.

למה? כי יש להם סיבות טובות לא לעשות את זה.

גברים שחווים אלימות במשפחה נתקלים בסטיגמות חברתיות, בסטריאוטיפים מגדריים, בתחושת בושה, ובחשש שפשוט לא יאמינו להם. גרוע מזה – שילעגו להם. העמותה מספרת שהיא נתקלת במקרים כאלה כל הזמן.

ועכשיו תחשבו: מה קורה לגבר שחווה אלימות מצד אשתו, שממילא חושש שלא יאמינו לו, שממילא בושש לפנות למשטרה – ואז הוא רואה קמפיין של המשטרה שמציג גברים רק כתוקפים? מה הסיכוי שהוא יתלונן?

אפס. הסיכוי הוא אפס.

המשטרה, בלי לכוון (אולי), יצרה קמפיין שמקבע את מחסומי הדיווח. היא לא רק לא עוזרת – היא ממש פוגעת.

רצח? בואו נדבר על זה

הסרטון השני מציג גבר שרצח את אשתו. זירת רצח. דם. דרמה.

רגע, בואו נבדוק את הנתונים: לפי המשרד לביטחון לאומי, רצח נשים על ידי בני זוגן בחברה היהודית בישראל? 5 מקרים בשנה בממוצע.

חמישה. לא חמישים. לא חמש מאות. חמישה.

זו לא תופעה. זה מקרה קיצון נדיר.

לעומת זאת, 9 מתוך 10 קורבנות רצח בישראל הם גברים. אבל על זה, כנראה, לא נעשה סרטון.

מה כן היה אפשר להראות בסרטונים? למשל:

• אלימות כלפי ילדים במסגרות חינוכיות – תופעה שמתגלה חדשות לבקרים, שמבוצעת במובהק על ידי נשים (ככה זה כשרוב הגננות והמטפלות הן נשים), ושהובילה לעשרות כתבי אישום לאחרונה.
• תלונות שווא שנשים מגישות במסגרת הליכי גירושין, כדי להשיג יתרון משפטי או כנקמה – תופעה שמוכרת היטב לשוטרים, ושהעמותה נתקלת בה יום יום.
• רצח נשים על רקע כבוד המשפחה בחברה הערבית – תופעה הרבה יותר תדירה מרצח נשים יהודיות על ידי בני זוגן.
• רציחות במסגרת מאבקי משפחות הפשע – שמדווחים עליהן כמעט כל יום.

אבל לא. המשטרה בחרה להתמקד דווקא במקרה הכי נדיר, הכי קיצוני, והכי לא מייצג – ולהציג אותו כאילו זו המציאות.

מה זה עושה לנו כחברה?

כשגוף ממלכתי כמו משטרת ישראל מפרסם קמפיין כזה, זה לא סתם פרסומת. זה מסר.

המסר הוא: גברים = מסוכנים. גברים = אלימים. גברים = רוצחים פוטנציאליים.

וזה לא רק פוגע בגברים. זה פוגע בכולנו.

ראשית, זה מחזק סטריאוטיפים מגדריים מזיקים. תגידו לבן שלכם מגיל צעיר שגברים אלימים, ותראו מה זה עושה לדימוי העצמי שלו.

שנית, זה יוצר פחד מיותר אצל נשים. הסרטונים האלה מעבירים מסר לנשים: "תיזהרי מכל גבר – בן זוג, אב, לא משנה". בתקופה שממילא רגישה לנושאים האלה, זה רק מחמיר את המצב.

שלישית, וזה הכי חמור – זה פוגע באמון הציבור במשטרה. איך גבר שחווה אלימות יפנה למשטרה אחרי שראה איך היא מציגה אותו?

ולבסוף – זה בזבוז כסף ציבור. כן, הכסף שלכם, שלנו, הולך על קמפיין שלא רק לא עוזר, אלא גם פוגע.

מה בעצם מבקשת העמותה?

העמותה לא מבקשת דברים מופרכים. היא מבקשת שלוש דברים פשוטים:

1. לבדוק איך התקבלו ההחלטות על הקמפיין הזה. מי החליט? איך זה עבר את כל הפילטרים? למה אף אחד לא עצר את זה?
2. לשקול מחדש את האיזון בקמפיינים הבאים. להציג גישה מאוזנת ושוויונית. לקדם מאבק באלימות מכל סוג, ללא הבדל מין או מגדר.
3. לתת מענה רשמי. לא להתחבא. להגיד מה עושים עם זה ואיך זה לא יקרה שוב.

העמותה אפילו מציעה לעזור. לשתף פעולה. להשתתף בצוותי חשיבה. כי בסוף, המטרה היא משותפת: לטפל באלימות במשפחה. כל אלימות. נגד כולם.

למה זה חשוב?

יש מי שיגידו: "מה הבעיה? זה רק קמפיין." אבל זה לא "רק קמפיין".

כשמוסד ממלכתי מפרסם משהו, זה משפיע. זה מעצב דעה. זה יוצר נורמות.

וכשהמוסד הזה הוא המשטרה – הגוף שאמור לשרת את כל האזרחים בשוויון, להגן על כולם, לאכוף את החוק בצורה הוגנת – אז הדרך שבה הוא מציג חלקים מהאוכלוסייה חשובה פי כמה.

פרופ' זאב וינשטוק מאוניברסיטת חיפה כתב על זה מחקר מעניין: "בין נכונות למוכנות: שינוי בתפיסה המגדרית של בעיית האלימות הפיזית ביחסים בין בני זוג". המחקר מראה שגברים נדרשים להוכחות גבוהות יותר כדי להוכיח שהם נפגעו מאלימות. למה? בגלל סטריאוטיפים חברתיים.

זו אפליה מערכתית. והיא לא רק בראש של אנשים – היא בתוך המערכות עצמן.

בואו נדבר ביושר

אלימות במשפחה היא בעיה. אלימות של גברים כלפי נשים – בעיה. אלימות של נשים כלפי גברים – בעיה. אלימות כלפי ילדים – בעיה.

אבל כשאנחנו מתעלמים ממחצית המקרים, אנחנו לא פותרים את הבעיה. אנחנו רק מחמירים אותה.

כשאנחנו מציגים מגדר אחד כתוקפן בלבד ומגדר אחר כקורבן בלבד, אנחנו לא משקפים את המציאות. אנחנו יוצרים מיתוס מזיק.

וכשהמשטרה עושה את זה? זה לא סתם מזיק. זה מסוכן.

כי המשטרה צריכה להיות המקום שבו כל אזרח, ללא קשר למגדר, יכול לפנות ולקבל הגנה והגינות. ואם הקמפיינים שלה מעבירים מסר אחר – יש כאן בעיה שצריך לטפל בה. עכשיו.

העתק של המכתב הועבר גם למפכ"ל המשטרה ולשר לביטחון לאומי. נראה אם מישהו יטרח להשיב. ונראה אם הפעם הבאה שהמשטרה תעשה קמפיין, היא תזכור שיש בישראל גם גברים שצריכים הגנה. לא רק נשים.

כי בסוף, אם באמת רוצים לשנות את המציאות – צריך קודם כל לראות אותה כמו שהיא באמת.

קישור למכתב כאן.

אבות למען צדק.