כנס מניעת אובדנות בתקופת משבר לאומי במרכז דוהל בתל אביב

היום 1/12/2024 התקיים כנס מניעת אובדנות בתקופת משבר לאומי במרכז דוהל בתל אביב.

השתתפנו בכנס ולצערנו נתקלנו שוב בניתוק של מערכת הבריאות והתכנית למניעת אובדנות מהמצוקה אותה חווים גברים אובדניים.

הספרות המקצועית מצביעה על כך, שגברים אובדניים נעזרים באופן מובהק פחות, הן בשירותי הבריאות הציבוריים והן בסביבתם החברתית.

התכנית הלאומית למניעת אובדנות אינה מותאמת לגברים במצוקה ולמאפייניהם הייחודיים (למשל, הימנעות מפניה לעזרה). הכישלון של התוכנית יכול אף להעיד על הערכת חסר של חומרת הבעיה.

בדו"ח מבקר המדינה 7ב', (פורסם ב-04.05.2020), אשר עוסק ביישום התוכנית הלאומית למניעת אובדנות , הדוח השנתי שמספרו 70ב, פרק ד' בדוח עוסק בהיבטים ביישום התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות, נמתחה ביקורת על אופן הטיפול של משרדי הבריאות והרווחה בנושא.

המבקר העריך את העלות השנתית שנגרמת למשק הישראלי עקב אובדנות בין 2 ל-2.5 מיליארד ש"ח בשנה.

ניתן אפוא להיווכח כי המשך המתווה הקיים, לא ייתן מזור לתופעה ויש לפתח אסטרטגיות התערבות חלופית.

יש לציין כי בניית התערבות מתאימה עבור גברים, היא אתגר לא מבוטל, לאור כך, שקיים ספק גדול לגבי היעילות והמהימנות של ההתערבויות הקיימות כיום (Sher, 2020).

רקע: בדצמבר 2013 החליטה הממשלה על תוכנית לאומית למניעת התאבדויות, החלטה 1091, הממשלה תקצבה 55 מיליון שח, מתוך תפיסה שהתאבדות אפשר וצריך למנוע, לצערנו ולצער המשפחות משרד הבריאות כשל בתפקידו – הכשלון המתמשך משנת 2013 עלה לנו בחייהם של אלפי גברים ( הבנים שלכם).

המגמה מדאיגה במיוחד: בשנת 2013 התאבדו כ-291 גברים, בשנת 2024 המספר זינק לכ-450 גברים

עלייה מזעזעת של כ-55% תוך 11 שנים בלבד.

חמור מכך, הערכות מצביעות על כך שהשפעת המלחמה צפויה להגדיל את המספרים לכ-600 מתאבדים בשנה.

נתונים אלו מהווים עדות מחרידה לכישלון המוחלט של התכנית הלאומית למניעת אובדנות.

הנתונים מדברים בעד עצמם: 4 מתוך 5 מקרי התאבדות בישראל הם של גברים. כן, קראתם נכון – 80%!

המספרים מזעזעים: בכל שנה כ-500 ישראלים מתאבדים, מתוכם כ-400 הם גברים.במקביל, מתועדים כ-6,000 מקרים של ניסיונות התאבדות. חמור מכך, קיימת הערכת חסר של הנתונים בכ-30%, כך שהמספרים האמיתיים גבוהים אף יותר.

הפרדוקס הגדול ביותר: למרות שהנתונים מראים בבירור כי 80% מהמתאבדים הם גברים, התכנית הלאומית למניעת אובדנות מציעה מענים המותאמים בעיקר לנשים! המערך הטיפולי הקיים – החל מאופי קווי הסיוע, דרך שיטות הטיפול, ועד להכשרת אנשי המקצוע – מבוסס על מודלים שפותחו עבור נשים ואינם מותאמים לדפוסי ההתנהגות והצרכים הייחודיים של גברים במצוקה. זוהי דוגמה מובהקת לכשל המערכתי העמוק בתפיסת הבעיה ובדרכי הטיפול בה.

הקצאת המשאבים בפועל ייצרה מענים שוב לנשים תוך התעלמות מהבנת עולמו הפנימי של גבר בחברה. ידוע שגברים אינם פונים לבקש עזרה ולמרות זאת כל התפיסה של התכנית למניעת אובדנות מתבססת על "פניה של גבר לבקש עזרה".

התכנית נכשלה ביצירת מערך טיפולי הוליסטי. בעוד שהוקמו מספר מוקדי סיוע טלפוניים, אין מספיק מענה טיפולי זמין בקהילה מותאם לגברים. זמני ההמתנה לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי ארוכים מדי, והנגישות לשירותי בריאות הנפש עדיין מוגבלת, במיוחד בפריפריה.

מה הדרך הנכונה?

לתפיסתנו, גברים במשבר זקוקים ראשית למסגרת קהילתית תומכת, שהינה שלב חיוני בדרך להתאוששות וצמיחה. בימים אלו אנו עדים, יותר מתמיד, למצוקות בקהילה לאור מצב המלחמה (Putnam, 2000), לכן המסגרת הקהילתית כשלעצמה, יכולה להוות גורם חוסן משמעותי עבור הפרט. אנו גם מבינים שלעיתים גם בשירות כזה, גברים יהססו תחילה להשתמש, ולכן נדרש תהליך חיזור ושכנוע שאינו קיים בתכנית הנוכחית, על מנת להנגיש השירות.

לשם כך, רצוי כי הקהילה והשירותים הנלווים לה, יהיו תחת עמותת גברים, אשר היא מוכרת ומוערכת בקרב גברים ואבות.

דרך הפעולה שלנו נשענת על המודל הבין-אישי להתאבדות (Van-Orden et al. 2010), אשר מניח כי בבסיס האובדנות עומדת חוויית שייכות שתוסכלה וכן תחושת נטל (האדם תופש עצמו כנטל על ממשפחתו וחבריו).

בהתאם לכך, נדרש להקים קהילה תומכת, אשר תתן לגברים שנמצאים בסיכון לאובדנות, מסגרת הוליסטית תומכת. חלק אינטגרלי של הקהילה, יכלול מעקב אחרי מצבם של גברים בסיכון וחיבורם במידת הצורך לפונקציות טיפוליות (ייעודיות ובקהילה). פרקטיקה זו מקבלת אישוש גם מדוח של ארגון הבריאות העולמי בנושא אובדנות (2014), שכלל המלצה ברוח זו.

אבות למען צדק.