מבחני הערכת מסוגלות הורית הם תהליך אבחון מקיף שמטרתו לכאורה להעריך את יכולתו הפיזית והנפשית של הורה לספק את צרכי ילדו. התהליך כולל שיחות, תצפיות אינטראקציה, ומבחנים פסיכודיאגנוסטיים (כגון מבחני השלכה ושאלונים אישיותיים) המבוצעים על ידי מכונים ייעודיים לבקשת בתי משפט או ועדות רווחה, עלותם בין 20,000 ש”ח ל- 30,000 ש”ח ויותר, פרופ' משה אלמגור ועמיתיו מדגישים כי המושג "חוסר מסוגלות הורית" אינו מופיע במדריך הפסיכיאטרי ה-DSM, ואינו עומד בדרישות התוקף והמהימנות המדעיות. המבחנים הקליניים וההשלכתיים המשמשים במבדקים אלו נכשלים במבחן "הלכת דאוברט" הדורשת בסיס הניתן לבדיקה, אישוש והפרכה למטרה הספציפית של ניבוי התנהגות הורית עתידית.
מיתוס אבחון מסוגלות הורית
בעשורים האחרונים הפכו מבדקי הערכת מסוגלות הורית לכלי המרכזי, ולעיתים המכריע ביותר, בהחלטות בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים בכל הנוגע למשמורת ילדים וזמני שהות. עם זאת, מאחורי החזות המדעית והסמכותית של המבדקים הללו מסתתר כשל מתודולוגי עמוק אשר מעורר התנגדות חריפה בקרב הקהילה האקדמית והפסיכולוגית הבכירה ביותר בישראל. הבעיה הבסיסית ביותר במבדקים אלו נעוצה בהיעדר הגדרה קריטריונית ברורה ואחידה למושג "מסוגלות הורית". בשונה מאבחונים פסיכולוגיים המיועדים לאתר פתולוגיות נפשיות מוגדרות, הערכת תפקודו של הורה בתוך משבר גירושין סבוך אינה נשענת על מדדים אובייקטיביים. כאשר שני ההורים נראים כשירים ונורמטיביים על פניהם, הניסיון לקבוע מי מהם "מוסמך" או "ראוי" יותר מבוסס על הערכות סובייקטיביות, המושפעות מתפיסות עולם אישיות של המאבחן, ולא על אדנים מדעים מוצקים.
מדוע אין תוקף מדעי למבחני האישיות הקיימים?
הסתמכותה של מערכת המשפט על מבדקי מסוגלות הורית סובלת מכשלים מדעיים חמורים, שכן המושג "חוסר מסוגלות הורית" אינו מוגדר קריטריונית, אינו מופיע במדריך הפסיכיאטרי ה-DSM, ואינו עומד בדרישות התוקף והמהימנות המדעיות.
המבחנים הקליניים וההשלכתיים המשמשים במבדקים אלו נכשלים במבחן "הלכת דאוברט" הדורשת בסיס הניתן לבדיקה, אישוש והפרכה. יתרה מכך, בשאלוני דיווח עצמי (כגון MMPI-2) קיימת הטיה מובהקת של הורים המזייפים ומציגים את עצמם באור חיובי ושקרי בשל הלחץ המשפטי, בעוד שניתוחים ממוחשבים וסטטיסטיים מתגלים כעיוורים לנתוני חיים קריטיים כמו אירועי אלימות בפועל.
לבסוף, המבדקים מתעלמים לחלוטין מגורמים מצביים וסביבתיים משתנים, ומנסים "לכלוא" את הפוטנציאל ההורי בתוך ניתוח תכונות מבודד וקבוע במקום לבחון את האינטראקציה הדינמית המורכבת עם הילד.
הביקורת המקצועית הקשה ביותר על הפרקטיקה הזו נשמעה מפי הפסיכולוגים הקליניים הבכירים ביותר בישראל, אשר חלקם אף הביעו עמדה נחרצת זו במסגרת דיוני ועדת שניט (הוועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין). במאמרם המכונן של פרופ' משה אלמגור ודינה ארליך, "הערכת מסוגלות הורית בהחלטה לגבי משמורת ילדים ומקומו של הפסיכולוג הקליני: האם השתנו דברים? בעקבות אלמגור (1999)", מנתחים המחברים באופן מעמיק את הכשלים המובנים בכלים האבחוניים. אלמגור מדגיש כי הכלים המשמשים להערכתה מעולם לא הותאמו למטרה הספציפית של ניבוי התנהגות הורית עתידית. השימוש בכלים אלו בהקשר של סכסוכי גירושין פוגם קשות במהימנותם, שכן הם רגישים באופן קיצוני להשפעות מצביות זמניות של דחק, חרדה ומצוקה הנגרמים מעצם המאבק המשפטי.
יתרה מכך, המומחים מצביעים על כך שדרך ההערכה המקובלת מוטה באופן מובהק לכיוון האינדיבידואלי דינמי – כלומר, בחינת נפש היחיד במנותק מההקשר – בעוד שהערכה אמיתית של תפקוד משפחתי דורשת ידע נרחב בתיאוריות מערכתיות-משפחתיות ובתיאוריות מתקדמות של התפתחות הילד.
בבחינת ספרות המחקר המעודכנת, נמצא כי לא נוספו מחקרים רלוונטיים אשר עשויים לשנות את המסקנה החד-משמעית: למבדקים אלו אין תוקף מדעי מנבא, ואין להסתמך עליהם לצורך ביסוס המלצות הגורלות של חלוקת זמני השהות.
פרופ' משה אלמגור קבע : "יעילות השימוש בחוות דעת פסיכולוגית להערכת 'מסוגלות הורית', חוות דעת שמקבלת משקל רב בהחלטה של בתי המשפט בהכרעה לאיזה הורה להעניק את המשמורת על הילדים, מוטלת בספק",
מחקר משווה
Emery, R. E., Otto, R. K., & O'Donohue, W. T. (2005). "A critical assessment of child custody evaluations: Recommendations for reform." פורסם בכתב העת היוקרתי Psychological Science in the Public Interest.
חוקרים אלו ביצעו מטא-אנליזה של כל המבחנים הפסיכולוגיים המשמשים למשמורת ומצאו כי אין שום הוכחה מדעית לכך שציונים במבחני אישיות או במבחנים ייעודיים למסוגלות הורית מסוגלים לנבא מי יהיה הורה טוב יותר בעתיד. הם קבעו כי המלצות הפסיכולוגים מבוססות בעיקר על "אינטואיציה קלינית" ולא על מדע.
Jonathan W. Gould "Conducting Scientifically Crafted Child Custody Evaluations 2006"
גולד ושותפיו מדגישים שמבחנים כמו MMPI-2 או מבחני השלכה כמו רורשאך (כתמי דיו), מעולם לא עברו תיקוף (Validation) עבור סכסוכי גירושין. כאשר הורה נמצא תחת לחץ עצום של משפט, המבחנים הללו מתפרשים בטעות כביטוי להפרעת אישיות או חרדה קיצונית, בעוד שמדובר בתגובה נורמטיבית לחלוטין למצב הדחק (Situational Stress).
חוקרים אלה מוכיחים כי המבחנים מוטים קשות על פי מערכת הערכים האישית של הפסיכולוג המאבחן. פסיכולוג שמחזיק בגישה מסורתית יעדיף תמיד אימהות; פסיכולוג שמחזיק בגישה מודרנית יעדיף הורות שוויונית. המבחנים הם רק "כיסוי מדעי" לתפיסת העולם הפרטית של המומחה.
פרדוקס הניבוי וההטיה המערכתית בסכסוכי גירושין
מרכיב קריטי נוסף התורם לחוסר התקפות המדעית של המבדקים הוא "פרדוקס הניבוי". הפסיכולוג המאבחן מתבקש למעשה לבצע הערכה נבואית: כיצד יתפקד ההורה בעתיד, במציאות חדשה לחלוטין שלאחר הפירוק המשפחתי. המדע הפסיכולוגי מוכיח כי מערכת היחסים בין בני הזוג ומידת שיתוף הפעולה שלהם קודם לפרידה אינה יכולה לנבא את דפוסי ההתייחסות והתפקוד שלהם כלפי הילדים לאחר הגירושין. המעבר מהתא המשפחתי המשותף למציאות של שני בתים נפרדים יוצר דינמיקה חדשה לחלוטין. כפי שציינו פרופ' משה זכי בספריו על הערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית, וד"ר ישראל אורון בכתביו על סוגיית "טובת הילד" בסכסוכי משמורת, הניסיון "לכלוא" את הפוטנציאל ההורי של אבות ואימהות בתוך תבניות אבחון נוקשות ומיושנות עושה עוול קליני ומדעי למערכת המשפחתית כולה.
פגיעה בזכויות יסוד
מעבר לכשל המדעי, הפרקטיקה של הפניית הורים למבדקי הערכת מסוגלות הורית במכונים פרטיים מהווה פגיעה אנושה בזכויות היסוד החוקתיות של אבות, אימהות וילדיהם. מדובר בהליך הפקעה חסר תקדים של האוטונומיה המשפחתית בחסות רשויות המדינה ובתי המשפט. הורים רבים מוצאים את עצמם בעמדת מגננה משפילה שבה הם נדרשים "להוכיח" את כשירותם הביולוגית והנפשית לגדל את ילדיהם שלהם.
פגיעה זו מחריפה נוכח החסם הכלכלי הדרקוני: עלותם של מבדקים אלו במכונים הפרטיים נעה לרוב סביב 30,000 ש"ח, נטל כלכלי עצום המוטל על משפחות המצויות ממילא בעיצומו של משבר כלכלי ונפשי בעקבות הפירוק. הורים שאין ידם משגת לשלם את "הכופר" הכלכלי הזה עומדים בפני סיכון ממשי של שלילת הורותם, צמצום קשר כפוי עם ילדיהם ופגיעה בלתי הפיכה במעמדם כהורים משמעותיים, רק בשל חסרון כיס.
עתירה לבג"ץ 4471/14
העתירה הראשונה בנושא הוגשה בבג"ץ 6736/12 שמיר נ' משרד הרווחה בתאריך 5/7/2013.
שנה לאחר מכן הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, במסגרת בג"ץ 4471/14 – עתירה עקרונית נוספת שהוגשה בדרישה לבטל או להסדיר מן היסוד את השימוש במבחני הערכת מסוגלות הורית ולעצור את הפגיעה הממסדית בהורים. תשובת המדינה לעתירה באותה עת הייתה התחמקות פרוצדורלית טיפוסית: המדינה ביקשה לדחות את העתירה בטענה כי "בימים אלו" מגובשים חוקים, תקנות והנחיות מקצועיות מוסדרות שיפתרו את הכשלים המובנים במערך האבחון.
בפועל, הבטחות המדינה נותרו על הנייר בלבד. בחלוף השנים דבר לא השתנה באופן מהותי; התקנות המובטחות לא הוסדרו, הפיקוח על המכונים הפרטיים נותר רופף, ומסחטת הכספים המשפטית והכלכלית של מבדקי המסוגלות ההורית נמשכת במלוא עוזה, תוך ניצול מצוקתם של הורים הנלחמים על זכותם הטבעית לגדל את ילדיהם.
משמורת משותפת כסטנדרט ברירת מחדל
לאור הכשל המדעי המוכח של המבדקים, והנזק החברתי והכלכלי שהם מייצרים, המומחים הבכירים מציעים שינוי פרדיגמה מוחלט במערכת המשפט הישראלית. הפתרון הרציונלי, ההומני והמדעי ביותר, כפי שמוצע גם בשורת מחקרי ההמשך של פרופ' אלמגור, הוא הפיכת המשמורת המשותפת ואחריות הורית שווה לסטנדרט משפטי מחייב כברירת מחדל.
בהיעדר הסכמה אחרת בין ההורים, וכל עוד לא הוכחה פתולוגיה קיצונית או מסוכנות מובהקת בכלים רפואיים קונבנציונליים (ולא במבחני אישיות השלכתיים), המדינה צריכה להניח ששני ההורים כשירים במידה שווה. קביעת משמורת משותפת כברירת מחדל חוקית תייתר באופן מיידי את הצורך במבדקי הערכה יקרים ופוגעניים, תפחית באופן דרמטי את גובה הלהבות בסכסוכי הגירושין, ותבטיח כי זכותם של הילדים לקשר יציב ורציף עם שני הוריהם תישמר ללא תנאי וללא כפייה כלכלית.
פורסם על ידי: אבות למען צדק.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.