צלקות נסתרות: השפעת ניכור הורי בחיים הבוגרים

ניכור הורי מייצג אחת מצורות הפגיעה הנפשית החמורות ביותר שילד יכול לחוות, והמחקר שאנחנו מפרסמים כעת,  חושף את המורכבות העמוקה של הדרכים השונות שבהן טראומה זו מתבטאת בחיים הבוגרים.

כאשר ילד או ילדה נחשפים למניפולציות רגשיות שיטתיות של הורה מנכר, הם לא רק מאבדים את הקשר עם ההורה המנוכר, אלא גם נדרשים לבנות מחדש את תפיסת המציאות שלהם בצורה שמתאימה לגרסה המעוותת שמוצגת להם.

התהליך הזה יוצר משבר עמוק באמון הבסיסי של הילד בעולם ובאנשים המשמעותיים בחייו, שבר שמשפיע על כל היחסים הבין־אישיים שיבואו אחר כך. המחקר מראה שהתפיסה המעוותת הזו של המציאות, שנוצרת בילדות, הופכת לעדשה שדרכה הבוגר המנוכר רואה את העולם – עדשה שמגדילה כל סימן אפשרי לדחייה ומפרשת אותו כאיום אמיתי.

המחקר "הקשר שבין ניכור הורי בילדות לבין מוטיבציה להתנהגות בבגרות בתיווכו של המשתנה רגישות לדחייה" נכתב על ידי יפעת אהרון ויעל וילצ'יק-אביעד ופורסם ביוני 2025 בגיליון 58 של כתב העת "מפגש – סוציאלית לעבודה חינוכית".

המחקר פורסם בכרך ל"ג של הכתב העת בעמודים 67-85, והוא יוצא לאור על ידי עמותת "אפשר" – עמותה לפיתוח שירותי רווחה וחינוך.

כאמור, המחקר בוחן את ההשפעות ארוכות הטווח של חוויית ניכור הורי בילדות על דפוסי התנהגות בבגרות. ניכור הורי הוא תופעה שבה הורה אחד מסית את הילד כנגד ההורה השני, לעיתים עד כדי ניתוק הקשר. מחקרים קודמים הצביעו על השלכות שליליות של ניכור הורי על ילדים, כולל דימוי עצמי נמוך וקשיים ביצירת קשרים בין-אישיים.

מטרת המחקר

המחקר הנוכחי נועד לבדוק את הקשר בין חוויית ניכור הורי בילדות לבין סגנונות מוטיבציה להתנהגות בבגרות (נקמה, הימנעות או סלחנות), כאשר הקשר הזה מתווך על ידי המשתנה "רגישות לדחייה". רגישות לדחייה היא הנטייה לצפות, לתפוס ולהגיב בעוצמה לדחייה חברתית.

שיטת המחקר

במחקר השתתפו 254 נשים (51.2%) וגברים (48.8%), כולם צאצאים להורים גרושים. המשתתפים מילאו שאלונים שנועדו להעריך את מידת חוויית הניכור ההורי שחוו בילדותם, את רמת הרגישות שלהם לדחייה חברתית, ואת סגנונות המוטיבציה המאפיינים אותם בתגובה לפגיעה בין-אישית (נקמה, הימנעות או סלחנות).

תוצאות המחקר

ממצאי המחקר מצביעים על כך שרגישות לדחייה חברתית אכן מתווכת את הקשר שבין חוויית ניכור הורי בילדות לבין סגנונות מוטיבציה להתנהגות בבגרות. באופן ספציפי, נמצא כי ככל שאדם חווה ניכור הורי משמעותי יותר בילדותו, כך הוא נוטה לפתח רגישות גבוהה יותר לדחייה בבגרותו. רגישות זו, בתורה, קשורה לנטייה מוגברת להגיב בנקמה ובהימנעות, אך לא נמצא קשר מובהק למוטיבציה לסלוח. כלומר, בוגרים שחוו ניכור הורי בילדותם נוטים יותר לנקום ולהימנע מעימותים, כתגובה לפגיעה, וזאת בשל רגישותם המוגברת לדחייה.

ההבדלים המגדריים שהמחקר מגלה מעידים על הדרכים השונות שבהן בנים ובנות לומדים להתמודד עם הכאב העמוק של ניכור הורי, כאשר בנים נוטים לתרגם את הרגישות הפנימית שלהם לתוקפנות חיצונית ונקמנות, בעוד בנות נוטות להפנות את הכאב פנימה ולהתמודד איתו דרך הימנעות ונסיגה חברתית.

שתי האסטרטגיות הללו, למרות שהן נראות שונות על פני השטח, נובעות מאותה מקור של פגיעה עמוקה ומשקפות את הניסיון הנואש של הילד שהיה לשמר תחושת בטחון פסיכולוגי במצב שבו המבוגר שאמור היה להגן עליו הוא בדיוק זה שפוגע בו.

גברים שחוו ניכור הורי מפתחים מנגנון הגנה של "עשיית צדק" שמתבטא בנקמנות כאשר הם חשים מאוימים, בעוד נשים מפתחות מנגנון של שימור יחסים שמתבטא בהימנעות ובנסיגה כדי למנוע פגיעה נוספת.

המורכבות הזו מדגישה עד כמה הנזק של ניכור הורי חורג הרבה מעבר לאובדן הקשר עם הורה אחד, והופך למערכת שלמה של הגנות פסיכולוגיות שמטרתן לשרוד טראומה מתמשכת, ובמקביל חוסמות את היכולת ליצור קשרים אותנטיים ובריאים בבגרות.

דיון ומסקנות

המחקר מדגיש את ההשלכות ארוכות הטווח של ניכור הורי. "הצלקות" הנפשיות שחוויה זו מותירה בילדות ממשיכות להשפיע על דפוסי ההתנהגות והיחסים הבין-אישיים גם בחיים הבוגרים. התוצאות מראות כיצד ניכור הורי עלול להוביל למעגל קסמים שלילי: הניכור מגביר את הרגישות לדחייה, והרגישות לדחייה מזינה נטיות נקמניות והימנעותיות, המקשות על יצירת קשרים בריאים.

תרומת המחקר

המחקר תורם להעלאת המודעות הציבורית לחומרת תופעת הניכור ההורי ולהשלכותיה הקשות. הוא מדגיש את חשיבותם של אנשי טיפול ורווחה בזיהוי ומניעה של מקרי ניכור הורי. בנוסף, המחקר מציע כיוונים לטיפול בבוגרים שחוו ניכור הורי, תוך התמקדות בהפחתת רגישותם לדחייה ושינוי דפוסי התגובה שלהם מנקמה והימנעות לסלחנות ובניית אמון

פורסם על ידי : אבות למען צדק.