בית הדין הגדול דחה ערעור האישה על ביטול חיוב 'מזונות מעוכבת'

בית הדין הרבני הגדול בתיק מספר: 1529153/1, דחה בדעת רוב את ערעור האישה על ביטול חיוב 'מזונות מעוכבת' מהמועד שבו הביע הבעל נכונות כנה לסידור גט, ועל חובתה להשיב כספים שנגבו בתקופה זו. נקבע כי משעה שהחל משא ומתן סביר אין לראות עוד באישה 'מעוכבת מחמתו', וכן קיימת חובה עליה להשיב כספי מזונות שנגבו שלא כדין בהוצאה לפועל. מנגד, דעת המיעוט סברה כי יש לקבל את הערעור, מאחר שהצעת הבעל הייתה בלתי סבירה, וקבלה שלה תיתן פתח לכל מעגן להתחמק מחיוב מזונות באמצעות ניהול מו"מ סרק.

מספר תיק: 1529153/1, הדיינים: הרב ציון לוז-אילוז, הרב משה אמסלם, הרב אברהם מאיר שלוש.

השתלשות הדיון 

"מזונות מעוכבת" הוא בדין התלמודי, הם חיובו של הבעל בתשלום מזונות אישה ככל והוא מסרב לתת לה גט למרות שניתן חיוב בגט על ידי בית הדין הרבני הדורש כי הצדדים יתגרשו זה מזו.

בדיון שנוהל בבית הדין הרבני האזורי בבאר שבע, בראשות אב"ד הרב אהרן דרשביץ שליט"א. במהלך ההליכים המשפטיים בין בני הזוג, התברר כי הבעל המשיב נקט בעמדה עיקשת, כאשר הצהיר בריש גלי כי אינו מוכן להעניק גט לאשתו המערערת, ואף התנחל בעמדתו כי יסכים לגרשה רק כאשר בנם הקטין – שהיה באותה עת כבן שנתיים בלבד – יגיע לגיל 18.

הבעל הרהיב עוז והתפאר בדיונים כי אינו ירא מצעדי כפייה או ממאסר, תוך שהוא מצהיר לפרוטוקול אמירות חריפות כגון: "אם אתם רוצים להכניס אותי לבית סוהר אז עדיף עכשיו לחסוך זמן" (בדיון מיום י"ב בטבת תשפ"ג – 05.01.23), וכן "גם אם תרביצו לי אני לא אתן גט… תנו לי מלקות, תהרגו אותי חי, עדיף לי להיות בכלא" (בדיון מיום ד' בסיוון תשפ"ג – 24.05.23). הבעל אף הוסיף ואמר בהמשך: "מאיימים עליי בפרס שלי, רוצה להיכנס לכלא, יהיה לי שם אוכל ותרופות" (בדיון מיום כ"ג בחשוון תשפ"ד – 07.11.23).

נוכח סרבנותו המתמשכת, היעדרותו מארבעה דיונים שונים (בתאריכים 07.12.22, 29.06.23, 13.09.23, ו-20.11.23), והתבצרותו בעמדתו, פסק בית הדין האזורי בבאר שבע ביום ט' בסיוון תשפ"ג (29.05.23) כי עקשנותו של האיש היא אכזרית וכי הוא חייב לגרש את אשתו לאלתר.

בהמשך, ביום ג' בתמוז תשפ"ג (22.06.23) ובהחלטה משלימה מיום 26.06.23, הטיל בית הדין על הבעל צווי הגבלה והרחקות דרבנו תם, וכן פסק כנגדו חיוב ב"מזונות מעוכבת מחמתו" בסך של 3,000 ש"ח לחודש, צמודים למדד המחירים לצרכן. בהמשך, ביום כ"ד בכסלו תשפ"ד (07.12.23), מצא בית הדין האזורי לנכון אף להוציא כנגד הבעל צו מאסר בפועל לתקופה של 30 יום לשם כפיית הגט

נקודת המפנה לסידור הגט

בעקבות בקשת באת-כוח האישה להוציא לפועל את צו המאסר, חלה תפנית בעמדתו של הבעל, והחל מיום 17.01.24 (ז' בשבט תשפ"ד) נפתח פתח לניהול משא ומתן לסידור גט בהסכמה.

הבעל הציע מתווה לסיום ההליך, אשר כלל בין היתר הצעה מטעמו (בהסכם חד-צדדי שהגיש ביום 21.12.23) לתשלום דמי מזונות ומדור בסך של 600 ש"ח לחודש בלבד עבור הבן הקטין עד הגיעו לגיל 18, תוך דרישה כי האישה תתחייב שלא לתבוע הגדלת מזונות בעתיד, וכן דרישות שונות בנוגע להסדרי השהות והעברת הדיונים לבית הדין.

באת-כוח האישה הודיעה לבית הדין עוד ביום 04.01.24 ובלשון חוזרת כי הדרישות והתנאים שהציב הבעל אינם קבילים, וכי לא ניתן להסכים לסכום מזונות מבוזה שכזה עבור קטין מקטני קטנים. עם זאת, ביום 05.02.24 אישרו הצדדים הסכם בנושא הסדרי השהות בערכאה מקבילה (בית המשפט למשפחה), ולאחר מגעים ודיונים נוספים, נחתם ונערך סידור הגט בפועל ביום 18.03.24.

מיד לאחר סידור הגט, פנתה האישה ללשכת ההוצאה לפועל על מנת לאכוף ולגבות את חוב המזונות שנצבר לזכותה מכוח ההחלטה על "מזונות מעוכבת", וגבתה את התשלומים עבור כל התקופה שעד למועד סידור הגט.

בתגובה לכך, ביום 23.09.24 הגיש הבעל לשעבר בקשה לבית הדין האזורי בבאר שבע לביטול למפרע של חיוב המזונות. בפסק דינו מיום 05.03.25 פסק בית הדין האזורי בבאר שבע כי חיוב המזונות יעמוד בתוקפו עד ליום 17.01.24 (המועד שבו הביע הבעל נכונות ראשונית ורצינית לסידור הגט), ואילו החיוב עבור התקופה שמיום 17.01.24 ועד לסידור הגט בפועל ביום 18.03.24 – יבוטל למפרע.

כפועל יוצא מכך, חויבה האישה להשיב לבעל את דמי המזונות שגבתה עבור חודשיים אלו. על החלטה זו, וכן על הדחייה של בקשתה לחיוב הבעל בהוצאות משפט ובהוצאות לדוגמה, הגישה האישה את הערעור שבפני בית הדין הרבני הגדול.

עילות הערר לבית הדין הרבני הגדול

באת-כוח המערערת, עו"ד רבקה שיר לביא זינאתי, הציגה בפני בית הדין הרבני הגדול ארבע עילות מרכזיות לביטול פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר נבחנו בכובד ראש על ידי דייני בית הדין הגדול.

טענת חוסר סמכות: המערערת טענה כי לבית הדין האזורי לא הייתה סמכות לבטל החלטה שיפוטית חלוטה ללא קיומה של אחת מהדרכים הקבועות בתקנות הדיון. דעת הרוב, שנכתבה על ידי כבוד הדיין הרב ציון לוז-אילוז ואליה הצטרף כבוד הדיין הרב אברהם מאיר שלוש, דחתה טענה זו מכל וכל. נקבע כי לא מדובר בביטול או בשינוי של החלטה קיימת, אלא במתן פרשנות וקציבת גבולות הזמן של החלטת החיוב המקורית. מאחר שהחלטה על מזונות מעוכבת אינה נצחית ומשום שבית הדין המקורי לא קצב את זמנה מראש, הרי שקביעת מועד סיום החיוב ברגע שהבעל גילה נכונות כנה לסידור גט מהווה השלמת פרט חסר ופרשנות טבעית להחלטה. לצד זאת, הוסיף הרב לוז-אילוז הערה חשובה וקרא לבתי הדין הרבניים להקפיד להגביל מראש את תקופת החיוב בפסקי דין של מזונות מעוכבת, כדי למנוע תסבוכות משפטיות עתידיות.

סבירות הצעת הבעל ועיכוב הגט: המערערת טענה כי הצעת הבעל דרשה ממנה לוותר על זכויותיה ולהעביר דיונים מבית המשפט לבית הדין, ועל כן סירובה להצעה זו היה מוצדק לחלוטין ולא ניתן לראות בה כמי שגרמה לעיכוב הגט. דעת הרוב הבהירה כי קביעת בית הדין האזורי שהצעת הבעל הייתה "סבירה" אינה מטילה אשמה על האישה ואינה קובעת שהיא היתה חייבת לקבלה. הכוונה הייתה שמדובר בהצעה לגיטימית במסגרת משא ומתן טבעי בין בני זוג מתגרשים (הכולל רכיבים של מזונות, הסדרי שהות וסמכויות שיפוט). מרגע שהחל להתנהל מו"מ לגיטימי וסביר, העיכוב בסידור הגט שוב אינו מוגדר כעיכוב הנגרם מחמת הסרבנות של הבעל, ולפיכך הבעל אינו מוגדר עוד כסרבן המחויב במזונות מעוכבת בתקופה זו.

חובת השבת מזונות שנגבו ונאכלו: המערערת טענה כי מכיוון שהמזונות שגבתה דרך ההוצאה לפועל כבר נאכלו ושימשו למחייתה, אין לחייבה בהשבתם. דעת הרוב דחתה טענה זו וקבעה כי מדובר בכספים שנגבו ביזמת האישה דרך ההוצאה לפועל תוך מחאה נמרצת של הבעל. משהוברר שהגבייה נעשתה שלא כדין עבור תקופה זו, קיימת חובת השבה מלאה. בית הדין הסתמך על פסיקות קודמות (כגון פסק דין באר שבע בתיק 105655/4 מיום 06.08.13 ופסק דין בית הדין הגדול בתיק 973739/5 מיום 30.01.22) והבהיר כי מאמר חז"ל "קשה גזל הנאכל" (מסכת חולין פט) אינו פוטר מהשבה, אלא מתאר את הקושי הפיזי והפסיכולוגי של המשיב להחזיר דבר שכבר אינו בעין.

סוגיית הפנייה להוצאה לפועל לאחר סידור הגט: בית הדין האזורי מתח ביקורת על תום הלב של האישה שפנתה לגבות את המזונות בהוצאה לפועל רק לאחר סידור הגט, בציינו שמזונות מעוכבת נועדו לשמש כלי תמרץ בזמן אמת ולא להעשיר את קופת האישה בדיעבד. דעת הרוב בבית הדין הגדול הסכימה עקרונית עם טענת המערערת כי לא ניתן לבטל למפרע קנסות וסנקציות כספיות חלוטות שנועדו לכפייה רק בשל כך שהגט כבר סודר בהתאם לחוק בתי דין רבניים קיום פסקי דין של גירושין, תשנ"ה-1995, פסיקת הרה"ג שלמה שפירא שליט"א בתיק נתניה 921426/6, ופסק דין ירושלים בתיק 1195770/2 מיום 27.03.22). עם זאת, דעת הרוב קבעה כי עילת הביטול המרכזית והבלעדית במקרה זה הייתה עצם נכונותו הכנה של הבעל לנהל מו"מ מיום 17.01.24, ולא עצם הגבייה המאוחרת.

סוגיית הוצאות המשפט

בנוגע לערעור על אי-חיוב הבעל בהוצאות משפט ובהוצאות לדוגמה על התנהלותו החצופה ועל בקשת הסרק שלו לביטול הגט (בדיון מיום 28.01.25), דחה בית הדין הרבני הגדול את טענות המערערת פה אחד. בית הדין הבהיר כי הגם שדרישת הבעל לביטול הגט הייתה תביעת סרק שנדחתה על הסף, הרי שבקשתו הפיננסית בנושא המזונות הייתה מוצדקת בחלקה ודרשה בירור לגופה, ועל כן לא היה מקום לחייבו בהוצאות. בנוגע לדרישה להטיל עליו "הוצאות לדוגמה" בשל פגיעה בכבוד בית הדין וכשרות הגט, הבהיר בית הדין כי מדובר בשיקול דעת בלעדי של הערכאה הדיונית, וכי טענה זו אינה מהווה עילת ערעור מוכרת לפי תקנה קלה לתקנות הדיון.

סוף דבר

הכרעת הרוב: הערעור של האישה נדחה על כל חלקיו. הביטול למפרע של חיוב המזונות המעוכבת לתקופה שבין 17.01.24 ל-18.03.24 נותר על כנו, והאישה נדרשת להשיב את הסכום שנגבה עבור תקופה זו.

דעת המיעוט: לדעת כבוד הדיין הרב משה אמסלם, הבעל חייב במזונות מעוכבת עד לסידור הגט בפועל (18.03.24).

הוצאות ושכר טרחה: בהתחשב בכך שחלק מטיעוני הערעור היו ראויים להישמע ושאינו היה מיוצג, לא ניתן צו להוצאות. דמי הערבות שהופקדו על ידי המערערת יוחזרו לה.

פורסם על ידי: אבות למען צדק.