בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו דחה פה אחד את תביעת האם לחייב את האב במזונות עבור בתם הבגירה (כבת 19) המשרתת בשירות לאומי. הבת משתכרת כ-1,700 ש"ח בחודש (מהשירות הלאומי ומעבודה חלקית) ומתגוררת חלק מהשבוע בדירת שירות, בעוד האב מצוי בהליך חדלות פירעון ובמצב כלכלי קשה. בית הדין קבע כי חיוב המזונות שהורחב מעבר לגיל 6 נועד להבטיח את פרנסת הילדים; משכך, כאשר לילד בגיר יש הכנסות עצמיות והוא אינו סמוך לחלוטין על שולחן הוריו, אין עילה לחייב את האב, בפרט כאשר האב חסר אמצעים. בנוסף נקבע כי בהתאם לפסיקת בית הדין הרבני הגדול, לבית הדין אין סמכות לדון בתביעת אם להשבת הוצאות עבור ילדים בגירים. במסגרת הנימוקים הרחיב בית הדין בסוגיית גדרי חיוב מזונות ילדים מעל גיל 6 ואילך, תוך ניתוח המחלוקת סביב מעמד תקנות הרבנות הראשית למול דיני צדקה ומנהג בתי הדין, לצד בחינת חובת השתתפותה של האם המשמורנית בנשיאה בנטל.
מספר תיק: 1161739/14, בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו , הדיינים: הרב אבירן יצחק הלוי – אב"ד, הרב משה שלום שור, הרב בן ציון ציוני.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
הצדדים התגרשו בשנת 2018 ולהם שני ילדים משותפים. כיום, הבן הצעיר עודנו קטין, ואילו הבת הבכירה הינה כבת 19. הבת משרתת במסגרת שירות לאומי, מתגוררת בדירת שירות לאומי חלק מימי השבוע, ומשתכרת דמי קיום בסך של כ-1,100 ש"ח בחודש. בנוסף לכך, הבת עובדת במשרה חלקית ומשתכרת עוד כ-700 ש"ח, כך שסך הכנסתה החודשית האישית עומד על כ-1,700 ש"ח. בפסק הדין המקורי למזונות שניתן בעת גירושי הצדדים, נפסקו מזונות ילדים עד להגיעם לגיל 18 בלבד.
האם התובעת פנתה לבית הדין בבקשה לחייב את האב במזונות מופחתים עבור הבת הבגירה עד להגיעה לגיל 21, כמקובל בחלק מהערכאות. להגנת עמדתה טענה האם כי הכספים אותם מרוויחה הבת מעבודתה ומהשירות הלאומי נשמרים על ידה לצורך מימון לימודיה העתידיים, ולפיכך מלוא הוצאות המחיה השוטפות של הבת מוטלות בפועל על כתפי האם בלבד.
מנגד, הנתבע (האב), אשר יוצג על ידי עורך הדין תומר ברזיק, ביקש לדחות את התביעה מכל וכל. האב טען כי פסק הדין המקורי לא קבע כל חיוב במזונות מעבר לגיל 18. עוד טען כי הבת משתכרת סכום כולל של כ-1,700 ש"ח בחודש ומתגוררת בדירת שירות, ולפיכך אין כל הצדקה עובדתית או משפטית לתביעת האם. בנוסף, הציג האב מסמכים המאמתים כי הוא נמצא בעיצומו של הליך חדלות פירעון (חדל"פ) ושרוי במצב כלכלי קשה ביותר, עד שאינו מצליח לשלם אף את דמי המזונות הנפסקים עבור הבן הקטין, כך שאין לו כל יכולת כלכלית
יסודות חיוב האב במזונות ילדיו
בפתח הדיון המשפטי, ניתח בית הדין הרבני את השאלה העקרונית: האם קיימת חובה הלכתית על אב לזון את ילדיו מעל גיל 18. בית הדין הביא את מראה המקום המרכזי במסכת כתובות (דף מט עמוד ב'), שם מובאת תקנת אושא: "אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא: באושא התקינו, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים.
הסוגיה בגמרא מתארת כיצד אמוראים היו מוכיחים ומכלימין אבות שסירבו לזון את ילדיהם הקטנים, תוך שימוש במשלים נוקבים על עורבים הדואגים לצאצאיהם. כי כאשר הגיעו לפני רב יהודה, היה אומר להם: "יארוד ילדה ואבני מתא שדיא!" (תנין ילד ואת בני העיר הוא מטיל). וכאשר באו לפני רב חסדא, היה אומר: "כפו ליה אסיתא בצבורא, וליקום ולימא: עורבא בעי בניה, וההוא גברא לא בעי בניה!". וכאשר באו לפני רבא, היה אומר לאב: "ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה?". הסוגיה מסכמת כי כאשר האב אינו אמיד, בית הדין אינו כופה אותו, אך כאשר האב אמיד – כופים אותו לזון את בניו מתורת צדקה ("אבל אמיד – כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה").
תקנות הרבנות הראשית: מתש"ד ועד תש"ם
פסק הדין סוקר בהרחבה את התפתחות תקנות הרבנות הראשית לישראל לאורך השנים. בשנת תש"ד (1944), תחת הנהגתם של הרבנים הראשיים הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והגאון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, התקינה הרבנות הראשית תקנה המחייבת אבות במזונות ילדיהם מגיל 6 ועד גיל 15. בשנת תש"ם הורחבה תקנה זו עד לגיל 18. בדברי ההסבר לתקנת תש"ד נכתב כי בעבר היו מסתפקים בכפייה מוסרית, אך בדורות האחרונים כפייה זו אינה מועילה, ונוצרו מצבים בהם אבות התאכזרו לילדיהם ובתי המשפט הממשלתיים פטרו אותם כיוון שהילדים היו מעל גיל 6. התקנה נועדה להבטיח את פרנסת הילדים ומניעת סכנות מוסריות.
בית הדין מביא את מחלוקת הפוסקים באשר לגדר המשפטי של התקנה. מחד, הגרי"א הרצוג זצ"ל קבע כי התקנה אינה רק הרחבה של דיני צדקה, אלא יוצרת "חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת ע"י ההקף המצומצם של דיני צדקה". מאידך, מרן בעל ה'יביע אומר' (הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, חלק ח', אבן העזר סימן כ"ב) הבהיר כי התקנה לא באה להפקיע את תורת הצדקה, וכל תכליתה הייתה למנוע מאבות להתאכזר לילדיהם. לפיכך פסק מרן ה'יביע אומר' יסוד מוסד: "ולכן אף בזמננו אם יש לבן נכסים שאפשר לו להתפרנס מהם אין מחייבים את האב לפרנסם". בית הדין הסתמך על יסוד זה וקבע כי מאחר שהבת מקבלת דמי קיום מהשירות הלאומי ועובדת למחייתה, ומאחר שהאב מצוי בחדלות פירעון, אין כל יסוד הלכתי לחייבו.
הרחבה הלכתית מעמיקה
הדיין הרב בן ציון ציוני ניתח בפסק דינו את שילוב הנימוקים ההלכתיים והמשפטיים המובילים לדחיית התביעה. בעקבותיו, הדיין הרב משה שלום שור הצטרף לדעתו והוסיף סקירה מקיפה ומאלפת מתוך פסק דין של בית הדין הרבני בחיפה (תיק 830974/11), הסוקרת את מעמדן של תקנות הרבנות הראשית בקרב חוגי הציבור השונים:
הפולמוס סביב תקנות הרבנות הראשית: סקירתו של הרב שור מציגה את התנגדותם של גדולי הדור החרדיים בעבר לתקנות הרבנות הראשית. בין היתר מובאת איגרתו הנוקבת של מרן ה'חזון איש' זצ"ל לגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל (קובץ אגרות ח"א סימן צ"ו), בה הביע צער עמוק על עצם היזמה לתקן תקנות חדשות בממונות. כמו כן מובאים דברי ה'קהילות יעקב' (הסטייפלר זצ"ל בספר 'אורחות רבינו') ושו"ת 'משנה הלכות' של אב"ד אונגוור, שסברו כי אין מקום להטיל חיובי ממון מעבר למופיע בשולחן ערוך.
מנהג המדינה וחיוב עד גיל 18: עם זאת, מבהיר פסק הדין כי כיום נפסק החיוב עד גיל 18 בכל בתי הדין (כולל בבד"ץ העדה החרדית מפי הגרא"י אולמאן שליט"א ובבית הדין של הגר"נ קרליץ זצ"ל) מכוח מנהג המדינה והציבור, הנחשב כצדקה קצובה שמציבור קיבלו עליהם, או מכוח הסכמת נציגי הציבור והרבנות כפי שביאר נשיא בית הדין הגדול מרן הרב אברהם שפירא זצ"ל. לצד זאת, הובאו דברי הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל (בשם השופט ד"ר יצחק קיסטר זצ"ל), כי הניסוח "חיוב משפטי גמור" בתקנות המקוריות נכתב מול השלטונות המנדטוריים, אך יסוד החיוב נותר תמיד מושתת על הלכות צדקה.
חובת האם המגדלת במזונות: בנוסף, מביא פסק הדין סקירה יסודית מתוך תיק 1202045/12 (ביה"ד חיפה) העוסקת בחלוקת נטל המזונות בין האב לאם כאשר הילדים שוהים אצל האם. הניתוח ההלכתי מראה כי האם, בהיותה המגדלת את הבן בביתה והנתבעת ממנו יום-יום לפרנסתו ("עני הסמוך עליו"), חלה עליה חובת צדקה מן הדין. כאשר שני ההורים בעלי יכולת, יש לחלק את נטל הצדקה ביניהם לפי ממונם וברכתם, ואין להטיל את מלוא הנטל על האב בלבד, בפרט כאשר הבן אינו קטין וכאשר האב מצוי בחוסר כל.
סוף דבר
בית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו (הדיינים: הרב אבירן יצחק הלוי – אב"ד, הרב משה שלום שור, והרב בן ציון ציוני) דחה את תביעת האם באופן מוחלט. ההכרעה מושתתת על שילוב של שני אדנים מרכזיים: מבחינה הלכתית – היות הבת משתכרת ובעלת הכנסה עצמית בשירות הלאומי ובעבודה נוספת, בצד מצבו הכלכלי הקשה של האב הנמצא בחדלות פירעון; ומבחינה משפטית – היעדר סמכות עניינית של בית הדין הרבני לדון במזונות בגירים מעל גיל 18
פורסם על ידי: אבות למען צדק.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.