מחקרים: סימטריה באלימות בין בני זוג

במשך עשרות שנים הוכתב השיח הציבורי, המשפטי והחברתי בישראל על ידי נרטיב חד-ממדי, המציג באופן דיכוטומי את הגבר כאלים ואת האישה כקורבן. אולם, בחינת המציאות דרך פריזמה מחקרית אמפירית ונתונים סטטיסטיים, מגלה תמונה שונה בתכלית, סימטריה באלימות בין בני זוג, המדע האקדמי והנתונים מוכיחים באופן חד-משמעי: אלימות בין בני זוג היא ברוב המכריע של המקרים תופעה סימטרית והדדית. חרף זאת, מדינת ישראל מפעילה מערכת רווחה, משפט, הכחשה ותקצוב המפלה גברים באופן מוסדי ומפקירה אותם ללא מענה.

מאות מחקרים אמפיריים

אחד החוקרים הבולטים והמובילים בעולם בתחום האלימות במשפחה, פרופ' מורי שטראוס (Murray A. Straus), הקדיש עשרות שנות מחקר לניתוח הדפוסים הריאליים של אלימות זוגית. במאמרו המכונן "Gender symmetry in partner violence: The evidence, the denial, and the implications for primary prevention and treatment", עמד שטראוס על קיומה של סימטריה מגדרית מובהקת במעשי אלימות זוגיים, לצד השתקת העובדות והכחשתן המכוונת על ידי גורמים בעלי אג'נדה. המחקר המקיף של מוריי שטראוס מתעד למעלה מ-200 מחקרים שעברו ביקורת עמיתים המדגימים סימטריה באלימות בין בני זוג (Straus & Scott, 2009), תמונה זו אינה מוגבלת למדינה או לתרבות מסוימת.

המחקר של Fehringer & Hindin, 2009, מגלה בקירוב  55.8% מהנשים הצעירות דיווחו על אלימות שהן הפעילו, בעוד ש-30.5% מהגברים הצעירים דיווחו על אלימות שהופעלה עליהם על ידי נשים. נתונים אלו מעידים על כך שנשים צעירות מפעילות אלימות בשיעור הגבוה כמעט פי שניים מהשיעור שבו גברים צעירים חווים אלימות מצדן, דבר המצביע על תופעה נרחבת של אלימות מצד נשים שלא זוכה להכרה או לטיפול מתאים.

במחקר של (Lynn Magdol, Terrie E. Moffitt, Avshalom Caspi,and Denise L. Newman – 1997) הראה שנשים דיווחו על אלימות פיזית נגד בני זוג, ב-37.2% לעומת גברים ב-21.8%, מה שתומך בטענה על סימטריה באלימות בין בני זוג (או אפילו יותר נשים מגברים באלימות במקרה הזה). מה שמחזק את מהימנות הממצאים ומעיד על עקביות בין מקורות מידע שונים.

אלימות הדדית היא הדפוס הדומיננטי: סקירה מקיפה של 64 מחקרים אמפיריים (2012-2022) מצאה כי אלימות הדדית, סימטריה באלימות בין בני זוג, מתרחשת ב-52.8% מהזוגות האלימים, מה שהופך אותה לדפוס הנפוץ ביותר (Lysova et al., 2024).

אלימות חד-כיוונית מצד נשים: באותם מקרים שבהם האלימות היא חד-כיוונית, מחקרים מראים כי הסיכוי שהאישה תהיה התוקפת הבלעדית גבוה פי 1.9 מהסיכוי שהגבר יהיה התוקף הבלעדי (31.4% לעומת 16.9% בהתאמה) (Lysova et al., 2024).

מחקרים בינלאומיים רחבי היקף: מחקר בקרב סטודנטים ב-32 מדינות מצא כי אלימות הדדית אפיינה כשני שלישים מהמקרים, וכאשר האלימות הייתה חד-כיוונית, אלימות מצד נשים בלבד הייתה שווה או עלתה על זו של גברים בלבד (Straus, 2008).

מאגרי מידע מקיפים: הביבליוגרפיה של Martin S. Fiebert מרכזת 271 מחקרים מדעיים המוכיחים כי נשים נוקטות אלימות בשיעורים דומים או גבוהים יותר מגברים במערכות יחסים (Fiebert, 2023).

חיזוק מרכזי לממצאים אלו נבדק בסקירה שיטתית ומקיפה של 64 מחקרים אמפיריים שנערכו בין השנים 2012 ל-2022 על ידי צוות החוקרים בראשות לובובה (Lysova et al., 2024). הניתוח העלה כי אלימות הדדית, היא הדפוס הדומיננטי והרווח ביותר, והיא מתרחשת ב-52.8% מכלל הזוגות האלימים. דרמטית אף יותר היא החלוקה במקרים שבהם האלימות היא חד-כיוונית:

המחקר מראה כי הסיכוי שהאישה תהיה התוקפת הבלעדית גבוה פי 1.9 מהסיכוי שהגבר יהיה התוקף הבלעדי (31.4% נשים כתוקפות יחידות, לעומת 16.9% גברים כתוקפים יחידים).

ממצאים אלו נתמכים שוב במחקר עדכני משנת 2025 בקרב סטודנטים פורטוגזים (Santiago et al., 2025), אשר מצא כי 66% מהנבדקים חוו אלימות זוגית הדדית, ללא הבדלים מגדריים משמעותיים.

הביבליוגרפיה המפורסמת של פרופ' מרטין פיברט (Martin S. Fiebert, 2023) מרכזת לא פחות מ-271 מחקרים מדעיים שונים המאשרים כי נשים מפעילות אלימות פיזית ואגרסיה בשיעורים דומים ואף גבוהים מאלו של גברים במערכות יחסים.

פרופ' שרה בן דוד ז"ל, הייתה הראשונה לשאול בישראל את השאלה הקריטית: "קורבנות גברים במשפחה – האם יש תופעה כזו?" עבודתה הפורצת דרך יצרה לגיטמציה אקדמית לעסוק בתופעה ופתחה את הדרך למחקרים מתקדמים בהקשר של סימטריה באלימות בין בני זוג.

הספר של ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד מאוניברסיטת אריאל וד"ר יואב מזא"ה, שפורסם תחת הכותרת "אלימות אילמת – גברים כקורבנות", מציג ,מדוע מסרבות החברה והרשויות להכיר בתופעת הגברים המוכים ומונעות טיפול מהקורבנות של אלימות נשית במשפחה,  הספר מנסה לבטא ולשקף את המציאות הקשה שבה גברים הם קורבנות אלימות ואילו המערכת משתיקה את קולם ובכך מנסה להעלים את מצוקתם ולהאלים את זעקתם.

מחקר שפורסם לאחרונה ( The Paradox of Powerlessness: Narratives of Violence Among Israeli Women Who Were Violent Towards Their Male Partners ) בראשות ד"ר שני פיצ'ו, ד"ר חיה פאסיק, מורן רון, וד"ר יעל וילצ'ק-אביעד מוסיף ממד חשוב נוסף: נשים מפעילות גם אלימות הכוללת שימוש מניפולטיבי ברשויות החוק, כגון הגשת תלונות שווא כדי להרע לבן זוגן.

הספר "שברים שקטים שכתבו ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד, ד"ר ורד נאמן-חביב. ", עוסק בהשתקה חברתית של קורבנות גברית. הספר הוא אוסף מאמרים המציג לראשונה מגוון קולות, חוויות ונתונים מחקריים על הדרכים הרבות שבהן גברים נפגעים, ומבסס את התפיסה שהכרה בפגיעה הגברית מעמיקה את השיח המגדרי.

ד"ר בני ביילי בספרו "הצד השני של הכאב: גברים החיים עם בת זוג מתעללת", שיוצא לאור בהוצאת רסלינג, מציב בפנינו מראה קשה ונטולת פשרות של מציאות שהחברה הישראלית מעדיפה להתעלם ממנה. באמצעות מקרים קליניים, ממצאים מחקריים מהמעודכנים ביותר, וניתוח חברתי עמוק, חושף ד"ר ביילי את האמת הלא נוחה: אלימות מצד נשים כלפי בני זוגן אינה תופעה שבשוליים, אלא בעיה נרחבת הדורשת הכרה מיידית והתייחסות מקצועית רצינית.

תת-דיווח של גברים והתעלמות מוסדית

אם הנתונים המחקריים כה חד-משמעיים, מדוע הציבור הרחב עדיין שבוי בתפיסה מוטעית? התשובה טמונה בתופעה המוכרת כתת-דיווח קיצוני של גברים נפגעי אלימות, המשולבת בעיוות דיווח מוסדי. גברים רבים שנפגעים מאלימות פיזית, נפשית או כלכלית מצידן של בנות זוגן נמנעים מלפנות למשטרה או לשירותי הרווחה. הימנעות זו נובעת מבושה עמוקה, מהפחד מהשתקה, מהיעדר מענה מותאם, ומחשש שמא פנייתם תתהפך כנגדם והם עצמם ייעצרו או יורחקו מביתם עקב תלונת סרק נגדית

מחקר שפורסם על ידי יוזמת קווים אדומים השותפות למניעת אלימות בזוגיות, אשר עוסק באלימות בזוגיות, מדידת תופעת האלימות בזוגיות, ונועד להערכת היקף האלימות בזוגיות, בין היתר המחקר חושף את האמת אודות אלימות בין בני זוג, ומציג במדד אובייקטיבי את היקף אלימות הנשים כלפי בין הזוג, המציאות העגומה היא שרוב הגברים הנפגעים אינם מדווחים או מבקשים עזרה, רק 20% מהגברים שדיווחו על אלימות מצד בנות זוגם פנו לגורם סיוע חיצוני כלשהו.

מנתוני משטרת ישראל הרשמיים שנחשפים מעת לעת סודקים את הנרטיב החד-צדדי. לפי הנתונים מבקשת חופש מידע של עמותת לצדכם, מספר 1046/21 אודות תיקי תקיפה לשנים 2010 ועד 2021, נפתחו באותה שנה 4,976 תיקים נגד נשים אלימות, בגין תלונות של גברים נגד בנות זוגן במסגרת אלימות במשפחה. נתון זה מהווה 27% מכלל התיקים שנפתחו בגין אלימות בין בני זוג. מדובר כמעט ב-5,000 גברים מוכים ומאוימים בשנה אחת בלבד אשר אזרו עוז ופנו למשטרה – וזאת מבלי לקחת בחשבון את הרוב הדומם שאינו מדווח כלל. חרף נתון רשמי זה, בכל התוכניות הלאומיות למניעת אלימות במשפחה קיימת התעלמות מוחלטת מגברים אלו כקורבנות הזקוקים להגנה.

נתונים מבריטניה, למשל, מראים כי בעוד כ-14% מהגברים חוו אלימות במשפחה, רק 3.6% בלבד העזו לדווח על כך למשטרה (Spikol et al., 2024). תופעה זו מייצרת תמונה סטטיסטית מעוותת לחלוטין, המנפחת באופן מלאכותי את הפער בין שיעורי האלימות המדווחים בפועל.

האפליה תקציבית וטיפולית

האפליה כלפי גברים אינה מסתכמת בשיח ציבורי מוטה, אלא מתורגמת לחלוקת משאבים מעוותת ומפלה מטעם המדינה. סקירה של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (2024) בנושא תקצוב התוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה חשפה כשל מבני חמור: התקציב הממשלתי אינו נותן מענה ואינו מיועד לסייע לגברים נפגעי אלימות מבת הזוג.

בעוד שלרשות נשים עומדים עשרות מרכזי סיוע, מקלטים וקווי חירום, עבור גברים נפגעי אלימות קיימים ברחבי המדינה 2 מרכזים ארציים בלבד – וגם מרכזים אלו אינם מיועדים לספק להם הגנה או שיקום כקורבנות, אלא מוגדרים מראש כמרכזים לטיפול ב"גברים אלימים". גבר הנמצא במצוקה נפשית ופיזית עקב אלימות של בת זוגו נתקל בדלתות נעולות ובמערכת שמתייחסת אליו כאל אשם מראש.

הטיות מובנות

כדי להבין כיצד צמחה האפליה המוסדית הזו, יש לבחון את המבנה הארגוני של משרד הרווחה. כ-87% מהעובדים הסוציאליים בישראל הן נשים. במסגרת הכשרתן המקצועית באקדמיה, הן כמעט ואינן מקבלות כל הכשרה המתאימה להבנה או לטיפול בצרכים הייחודיים של גברים. כפי שהצביע עוד בשנת 2002 החוקר ג'ורדן קוסברג (Jordan Kosberg), גברים הפכו ל"קבוצה שקופה" עבור שירותי הרווחה. התפיסה הסטריאוטיפית המעצבת את הלימודים האקדמיים מונעת מתן סיוע הוגן לגברים המתמודדים עם משברים, בעיות רגשיות ופגיעות זוגיות.

האפליה נגד גברים בעבודה הסוציאלית מתועדת בהרחבה בספר היסוד המרכזי "עבודה סוציאלית בישראל" (חובב, לונטל וקטן, 2012). בספר זה מוקדש פרק שלם (פרק 21, עמ' 479) לעבודה סוציאלית פמיניסטית, המדגיש טיפול רגיש ומותאם נשים. אולם, גברים כאוכלוסיית יעד אינם זוכים בו לכל התייחסות חיובית – מנקודת המבט הפמיניסטית, הגברים קיימים אך ורק כמגדר אלים וכמטרה להאשמות.

הטיה זו מחלחלת ישירות לעובדות הסוציאליות ולתיקי גירושין ומשמורת. מחקרו הקלאסי של כריסטיאן קולברג (Christian Kullberg, 2004) אודות הערכות עובדים סוציאליים מצא אפליה שיטתית: כאשר האם הייתה ההורה המשמורן, העובדים הסוציאליים נטו לייחס בעיות התנהגות של ילדים לגורמים סביבתיים חיצוניים. לעומת זאת, כאשר האב היה ההורה המשמורן, אותן בעיות בדיוק יוחסו ל"חסרונות אישיותיים" של האב.

מחקרם של ד"ר בני ביילי וד"ר רונית דרור אודות חווייתם של אבות בסכסוכי גירושין בעצימות גבוהה, מתוארת החוויה הטראומטית של גברים שנאלצים להיכנס למטחנת הבשר הטיפולית של שירותי הרווחה. הכשלים המערכתיים הללו קיבלו גושפנקה רשמית בדוח ועדת הבדיקה בראשות פרופ' ורד סלונים-נבו, אשר בחנה את עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין ומצאה כשלים חמורים, שרירותיות והטיה שיטתית נגד אבות גרושים

הפמיניזם האקדמי והשפעתו על שופטים ועובדות סוציאליות

כיצד נוצר מסגור מעוות זה? חוקרים בתחום הקרימינולוגיה והפסיכולוגיה, כדוגמת דונלד דאטון שטוניה ניקולס (Donald Dutton & Tonia Nicholls, 2005), הצביעו על כשל מתודולוגי חמור במחקרים פמיניסטיים מוקדמים בתחום האלימות במשפחה. מחקרים אלו התבססו באופן סלקטיבי על מדגמים של נשים בלבד ששהו במקלטים לנשים מוכות, והכלילו באופן פגום את המסקנות על כלל האוכלוסייה. כשל מתודולוגי זה הוטמע בהכשרה האקדמית ומייצר "אפקט מסגור" (framing effect) מעוות, המביא עו"סיות ושופטים לפרש מראש כל סכסוך זוגי דרך הפריזמה של "גבר אלים – אישה קורבן".

כדי לתקן תפיסה קלוקלת זו, מציע פרופ' זאב וינשטוק מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, במאמרו "לקראת תיאוריה ופרקטיקה עדכנית להבנה והתמודדות עם אלימות פיזית בין בני-זוג" (התפרסם בכתב העת "חברה ורווחה"), עדכון רחב של התיאוריות הקיימות. וינשטוק קורא לשלב את עקרונות התיאוריה הפטריארכלית בתוך תיאוריה כוללת של מוטיבציות מגדריות, המכירה בכך שאלימות היא תופעה אנושית מורכבת ודו-צדדית, ולא נגזרת של מודל מדכא-נמוך בלבד. תפיסה זו נתמכת גם באסופת המחקרים בספרם של ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד וד"ר יואב מזא"ה, "אלימות אילמת – גברים כקורבנות".

הליברליזם הסלקטיבי

המדינה אינה מסתפקת בהטיה אקדמית, אלא מקבעת מנגנון מבני מוטה: בעוד שבמדינת ישראל פועלת "הרשות לקידום מעמד האישה" בעלת תקציבי עתק וסמכויות, לא קיים כל מנגנון ממלכתי מקביל לקידום מעמד הגבר או לטיפול בצרכיו. היעדר זה מייצר פער ייצוגי חמור המשפיע ישירות על סדרי העדיפויות התקציביים.

אפליה מוסדית זו נחשפה במערומיה בדוח שנתי 69ב של מבקר המדינה (2019), שעסק בטיפול המדינה במשפחות בהליכי גירושין ופירוד. בפרק המוקדש להיבטים בטיפול משרדי הממשלה בגברים במצבי משבר, קבע המבקר באופן נחרץ כי קיים "היעדר מדיניות כוללת ומתואמת לטיפול בצורכי גברים במצבי משבר" וכי קיימים "פערים תקציביים משמעותיים בין שירותים מקבילים לגברים ונשים". זהו אישור ממלכתי רשמי לכך שהמדינה מפקירה אבות וגברים.

הפילוסופיה העומדת מאחורי יחס כפול זה מנותחת על ידי פרופ' מני מאוטנר מאוניברסיטת תל אביב בספרו "משפט ותרבות" (2011). מאוטנר מכנה תופעה זו בשם "ליברליזם סלקטיבי": מדינת הרווחה הישראלית נוהגת בגישה ליברלית-אוניברסלית תומכת כאשר מדובר בנשים, אך נוקטת גישה שמרנית-פטריארכלית נוקשה כלפי גברים – ממנה היא דורשת הסתפקות עצמית, איפוק והימנעות מתביעת סיוע, תוך שלילת רשת הביטחון הסוציאלית המגיעה להם בדין.

סוף דבר

הנתונים האמפיריים אינם משתמעים לשני פנים: האלימות בין בני זוג הוכחה: סימטריה באלימות בין בני זוג,  היא תופעה המאופיינת בסימטריה ובדפוסים הדדיים נרחבים. הניסיון להכפיף מציאות מורכבת זו לתאוריות מגמתיות חוטא לאמת, פוגע בילדים, ומפקיר אלפי גברים ואבות הנאנקים תחת אלימות וסבל ללא מענה, אשר על כן נדרש מענה רוחבי וממוקד:

• הכרה רשמית בסימטריה באלימות: זניחת התפיסות המיושנות ואימוץ מחקרים עדכניים המכירים באלימות הדדית ובנשים כתוקפות.
• איזון תקציבי ומענה לכלל הקורבנות: הקמת מרכזי סיוע וקווי חירום ייעודיים לגברים נפגעי אלימות, תוך השוואת התקציבים הממשלתיים.
• רפורמה בהכשרת העובדים הסוציאליים: ניקוי תוכניות הלימוד מאידיאולוגיות מוטות והכשרת צוותים המסוגלים לספק טיפול אובייקטיבי, רגיש ומותאם לגברים במצבי משבר.
• הקמת גוף ממלכתי לזכויות הגבר: יצירת מנגנון ממשלתי מקביל שימנע אפליה מוסדית ויבטיח ייצוג הוגן לאבות ולגברים בישראל.

פורסם על ידי: אבות למען צדק.