האם הגיע העת ל'כתובת איש'

עיון מחודש באיזונים ההלכתיים בגירושין לאור מציאות ימינו.

תקציר: מאמר זה בוחן את תקנת הכתובה ההלכתית, שנועדה במקורה להגן על האישה מפני גירושין חפוזים. לאור שינויים משמעותיים במציאות ההלכתית (חרם דרבנו גרשום) והחוקית (חוקי מדינת ישראל האוסרים גירוש אישה בעל כורחה וביגמיה), מעלה המאמר את השאלה האם ההיגיון שעמד בבסיס דברי הפוסקים, כמו הריב"ש, מצדיק כיום חשיבה על מנגנוני איזון דומים גם לטובת הבעל. זאת, במטרה לקדם שוויון אמיתי, למנוע סרבנות גט וסחטנות, ולשמור על שלמות התא המשפחתי וטובת הילדים, כל זאת על פי רוח דין תורה והתאמתו למציאות ימינו.

הקדמה: מהותה ותכליתה של הכתובה

ה"כתובה" היא מסמך הלכתי-משפטי עתיק יומין, המהווה חלק בלתי נפרד מטקס הנישואין היהודי. חשוב להדגיש כי הכתובה במתכונתה המוכרת לנו אינה דין תורה (מדאורייתא), אלא תקנת חכמים (דרבנן). הטעם המרכזי לתקנה זו, כפי שמבואר בפוסקים, הוא להגן על האישה ועל יציבות התא המשפחתי. כפי שכותב הרמב"ם:

"מפני מה תיקנו חכמים כתובה לאשה… אמרו חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ישמו לה ממון שאם רצה להוציאה יתן לה עיקר כתובה ותוספת אם הוסיף לה."
(רמב"ם, הלכות אישות, פרק י', הלכה א'. קישור ל-Sefaria)

עיקרון זה מופיע גם בשולחן ערוך (אבן העזר, סימן ס"ו, סעיף א'): "תקנו חכמים כתובה לאשה, כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה." (קישור ל-Sefaria). כלומר, הכתובה נועדה להכביד על הבעל את ההחלטה לגרש, ובכך לחזק את מוסד הנישואין ולהבטיח את ביטחונה הכלכלי של האישה במקרה של גירושין או אלמנות.

הנחות היסוד המקוריות וההיגיון של הריב"ש

ההיגיון מאחורי העובדה שהכתובה תוקנה לאישה ולא לאיש מוסבר על ידי הריב"ש (רבי יצחק בר ששת פרפת, מגדולי הפוסקים בספרד במאה ה-14) בתשובותיו. הריב"ש מעלה אפשרות תיאורטית שאילו גם הבעל היה יכול להתגרש בעל כורחו, היה מקום לתקן לו "כתובה מן האשה":

"…ואלו הי' האיש מוציא שלא לרצונו הי' מתקנין לו כתובה מן האשה כדי שלא יהא קל בעיניה לצאת מתחתיו כמו שתקנו לה מבעלה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה…"
(תשובות הריב"ש, סימן קד')

הריב"ש מבסס את דבריו על סוגיה מפורשת בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ט, עמוד ב':

"כי היכי דכי מפיק לה איהו אית לה כתובה מיניה, כי נפקא איהי נמי ליתקון ליה כתובה מינה! אמרי: אשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו."
(קישור ל-Sefaria)

כלומר, מאחר שלפי דין תורה המקורי, האיש הוא הדומיננטי בהחלטה על הגירושין ("האיש אינו מוציא אלא לרצונו"), והאישה יכולה להתגרש גם בניגוד לרצונה, החשש היה שהבעל יקל ראש בגירושין. לכן, תוקנה הכתובה כמשקל נגד לכוחו.

השתנות העיתים: המציאות ההלכתית והחוקית כיום

אולם, הנחות יסוד אלו עברו שינויים דרמטיים במהלך הדורות, הן במישור ההלכתי והן במישור החוקי-אזרחי:

1. חרם דרבנו גרשום (המאה ה-10-11):
   תקנה מהפכנית זו, שהתקבלה ברוב קהילות ישראל, שינתה את מאזן הכוחות:
   • איסור לגרש אישה בעל כורחה: "ויש אומרים דהאידנא בכל מקום אין מגרשין אשה בעל כרחה… וכן נוהגין." (רמ"א על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קי"ט, סעיף ו'. קישור ל-Sefaria).
   • איסור לשאת אישה שנייה (ביגמיה): תקנה זו סתמה את הגולל על אפשרות שהייתה קיימת (גם אם מורכבת) לבעל להתמודד עם סרבנות גט מצד האישה באמצעות נשיאת אישה נוספת (לאחר "היתר מאה רבנים").
2. החוק האזרחי במדינת ישראל:
   חוקי המדינה אימצו ואף החמירו מגמות אלו:
   • איסור פלילי על גירוש אישה בעל כורחה: חוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 181 ("התרת קשר נישואין על כרחה של האישה") קובע:
     > "(א) התיר איש את קשר הנישואין על כרחה של האשה, באין בשעת התרת הקשר פסק דין סופי של בית המשפט או של בית הדין המוסמך המחייב את האשה להתרה זו, דינו – מאסר חמש שנים."
     (קישור לסעיף בחוק העונשין במאגר החקיקה הלאומי – ייתכן ונדרש חיפוש באתר).
   • איסור פלילי על ביגמיה: חוק העונשין, סעיף 176 ("ריבוי נישואין") קובע:
     > "נשוי הנושא אשה אחרת, ונשואה הנישאת לאיש אחר, דינם – מאסר חמש שנים."
     (קישור לסעיף בחוק העונשין במאגר החקיקה הלאומי – ייתכן ונדרש חיפוש באתר).

יש להעיר כי גם האפשרות ההלכתית של "היתר מאה רבנים", המאפשרת לגבר לשאת אישה שנייה במקרים מסוימים של סרבנות גט מצד האישה (לאחר הפקדת גט עבורה), הפכה למסלול קשה, נדיר ומורכב ביותר. מעבר לקשיים ההלכתיים הכרוכים בהשגת היתר כזה, החוק האזרחי במדינת ישראל, האוסר על ביגמיה וקובע סנקציה פלילית בגינה, הופך את מימוש ההיתר לבעייתי עד בלתי אפשרי בפועל עבור רוב האוכלוסייה. לכן, גם אם אפשרות זו קיימת תיאורטית, היא אינה מהווה פתרון מעשי וזמין להתמודדות עם תופעת סרבנות הגט הנשית והשלכותיה במציאות ימינו, ואינה משנה באופן מהותי את מאזן הכוחות שנוצר בפועל.

3. השלכות נוספות:
   הדין ההלכתי של "רוב בעילות אחר הבעל" (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"א, עמוד ב', קישור ל-Sefaria), המטיל על הבעל את עיקר האחריות לקיום יחסי אישות, מקבל משמעות בעייתית במציאות בה האישה יכולה לסרב לקבל גט, ולהותיר את הבעל "כלוא" בנישואין ריקים מתוכן, לעיתים תוך שימוש בסרבנות גט נשית ככלי לסחטנות בגירושין.

האם ההיגיון של הריב"ש מצדיק חשיבה מחודשת על "כתובה לאיש"?

לאור שינויים אלו, האם ההיגיון שהנחה את הריב"ש אינו רלוונטי כיום, אולי אף בכיוון ההפוך?
אם הריב"ש קבע שאילו "הי' האיש מוציא שלא לרצונו הי' מתקנין לו כתובה מן האשה", והיום המצב הוא שבפועל גירושין דורשים לרוב את הסכמת שני הצדדים, והאישה מחזיקה בכוח משמעותי לעכב, למנוע, או להכתיב את תנאי הגירושין – האם לא נוצר מצב שבו גם הבעל עלול להיות הצד החלש, והצד השני (האישה) עלול להשתמש בכוחו באופן ש"יהא קל בעיניה" להקשות על היציאה מהנישואין או לסחוט תנאים בלתי הוגנים?

תופעות של עיגון גברים, סרבנות גט מצד נשים למטרות כלכליות, והפיכת הליך הגירושין בבית הדין הרבני לשדה קרב ארוך ומתיש, פוגעות לא רק בגברים ובאבות, אלא גם בטובת הילד ובסיכוי לשמור על תא משפחתי מתפקד (גם לאחר פרידה).

לקראת שוויון מהותי, צדק בתא המשפחתי וטובת הילדים

אין כוונתנו כאן לקרוא לביטול הכתובה לאישה, שתכליתה המקורית חשובה, אלא להעלות לדיון את הצורך באיזון כלכלי ומשפטי מחודש בגירושין. ייתכן שלא מדובר ב"כתובה לאיש" במובנה הפורמלי, אלא בחשיבה על מנגנונים הלכתיים, משפטיים וחברתיים אשר:

• יבחנו מחדש את הכלים הקיימים, ואף יציעו התאמות לנוסח הכתובה או שילוב של הסכמי ממון הדדיים, באופן שישקף את המציאות המשתנה ואת הצורך באיזון.
• ימנעו ניצול לרעה של הליכי גירושין על ידי מי מהצדדים.
• יבטיחו חלוקת רכוש הוגנת בגירושין וסיום מהיר ויעיל של סכסוכים.
• יקדמו את זכויות האבות להיות הורים מעורבים ומשמעותיים בחיי ילדיהם, כולל בחינה רצינית של משמורת משותפת כאופציה ראשונה במעלה.
• יכירו בכך שסרבנות גט היא תופעה הפוגעת בשני המינים, ויש לטפל בה בכלים שוויוניים.

קידום שוויון אמיתי בדיני משפחה ובהליכי הגירושין הוא אינטרס של החברה כולה. הוא יאפשר פירוק קשר נישואין בצורה מכבדת יותר, יצמצם את הפגיעה בילדים, ויאפשר לשני ההורים להמשיך בחייהם ובתפקודם ההורי.

סיכום ומסקנות: קריאה לדיון ושינוי

השינויים הדרמטיים במעמד האיש והאישה בהליכי הגירושין, מאז ימי חז"ל ועד ימינו, מחייבים חשיבה מחודשת על האיזונים הנדרשים. ההיגיון הבריא של חכמי ההלכה, כמו הריב"ש, שביקשו למנוע מצב שבו צד אחד יכול לכפות את רצונו על הצד השני בקלות יתרה, צריך להנחות אותנו גם היום.

אנו קוראים לדיון הלכתי, משפטי וציבורי מעמיק בסוגיות אלו. יש לשאוף למערכת דינים שתשקף צדק, שוויון, ואחריות הדדית, תוך שמירה על ערכי היסוד של היהדות וטובת כל בני המשפחה, ובפרט הילדים. רק כך נוכל לקדם חברה בריאה יותר ותאים משפחתיים יציבים יותר, גם כאשר דרכיהם של בני הזוג נפרדות.

אבות למען צדק.