הפער בין נכונות למוכנות העובדת הסוציאלית לסייע לגברים נפגעי אלימות

פרופ' זאב וינשטוק ועמיתיו, פרסמו מאמר בכתב העת "חברה ורווחה", העוסק בפער בין "נכונות" ל"מוכנות" בקרב עובדים סוציאליים לסייע לגברים נפגעי אלימות. המאמר חושף כי בעוד שיש לכאורה, נכונות רבה בקרב עובדות סוציאליות לטפל בגברים קורבנות, המוכנות האמיתית, הכוללת את הכלים הרגשיים והמקצועיים הנדרשים – חסרה.

פער זה מתבטא בכך שלמרות שעובדים סוציאליים מבטאים בעל פה רצון לעזור לגברים נפגעי אלימות, בפועל הם חסרים את ההכשרה, הכלים והפרוטוקולים הנדרשים לכך. הפער הזה נובע מהיעדר תוכניות הכשרה מיוחדות לטיפול בגברים קורבנות, מחסור בכלים טיפוליים מותאמים לגברים ומהיעדר פרוטוקולים ברורים לזיהוי וטיפול בגברים נפגעי אלימות.

כתבו: זאב וינשטוק, ענת בן-פורת, דורית בר-דוד וזיו רז. המאמר, פרספקטיבה בין נכונות למוכנות פרופ זאב וינשטוק שינוי בתפיסה המגדרית של בעיית האלימות הפיזית ביחסים בין בני זוג.

עובדת סוציאלית נתקלת בגבר במצוקה.

מה קורה כאשר עובדת סוציאלית, אשר אמורה לכאורה לסייע לכל אדם במצוקה ללא הבדל בין המינים, פוגשת מולה גבר שבוכה ומספר כי בת-זוגו תקפה אותו? האם היא תגיב באותה אמפתיה ובאותה דחיפות טיפולית כמו במקרה של אישה שסבלה מאלימות? או שמא – אולי בלי לשים לב – היא תחווה רגשות מעורבים: ספק, מבוכה, אי-נוחות, או אפילו זלזול סמוי?

מאמר פרספקטיבה חשוב זה, המבוסס על עבודתם של פרופ' זאב וינשטוק, ענת בן-פורת, דורית בר-דוד וזיו רז, מציג אתגר יסודי למקצוע העבודה הסוציאלית בישראל: קיים פער משמעותי בין הנכונות הרעיונית של העובדות הסוציאליות להרחיב את הטיפול גם לגברים נפגעי אלימות, לבין המוכנות הרגשית-תפיסתית האמיתית שלהן לעשות זאת.

באמצעות ניתוח אירוע שהתרחש בכנס מקצועי בשנת 2018, המאמר חושף כיצד עמדות סמויות, סטריאוטיפים מגדריים והטיות רגשיות עלולות לפגוע ביכולתן של אנשי המקצוע לספק מענה הולם לגברים החיים בזוגיות אלימה – בין אם כקורבנות ובין אם כתוקפנים. המאמר מציע דרכים לצמצום הפער ומזמין את השדה המקצועי לחשבון נפש מעמיק.

רקע: סימטריה באלימות בין בני זוג

במשך עשורים ארוכים, האלימות הפיזית בין בני-זוג הטרוסקסואלים נתפסה כבעיה נשית א-סימטרית מובהקת: גברים הם האלימים, נשים הן הקורבנות (Dobash & Dobash, 1979). תפיסה זו עיצבה את מדיניות הטיפול, את תוכניות ההכשרה בעבודה סוציאלית, ואת חלוקת המשאבים הציבוריים בישראל ובעולם.

ואולם, החל מתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, החלו להצטבר עדויות אמפיריות המאתגרות הנחה זו. Straus, Gelles ו-Steinmetz (2006 [1980]) הראו כי באוכלוסייה הכללית בחברות רבות, שיעור הנשים הנוהגות באלימות פיזית כלפי בני-זוגן משמעותי ואינו זניח יחסית לשיעור הגברים. Straus (2015) הרחיב וזיהה סוגים שונים של זוגות החיים בזוגיות אלימה, ובכללם "אלימות הדדית" שבה שני הצדדים נוקטים באלימות.

ממצאים אלה עוררו מחלוקת חריפה. חוקרים מהפרדיגמה הפמיניסטית, כמו Belknap & Melton (2005), מתחו ביקורת על תקפותם המתודולוגית ועל ההתעלמות מההקשר החברתי והמניעים לאלימות. הוויכוח בין שתי התפיסות – "אסימטריה באלימות בין בני זוג" מול "סימטריה באלימות בין בני זוג" – נמשך גם היום.

מאידך, ישנן אף אינדיקציות מחקריות לכך שנשים נוקטות באלימות בשיעור גבוה יותר מזה של גברים , 55.8% של נשים צעירות דיווחו על אלימות שהן הפעילו, 30.5% של גברים צעירים דיווחו על אלימות שהופעלה עליהם על ידי נשים (Fehringer & Hindin, 2009).

נתונים אלו עולים הן מדיווחים של גברים עצמם והן מדיווחים של נשים, מה שמחזק את מהימנות הממצאים. מחקר נוסף חשף שימוש מניפולטיבי לרעה בהליכים משפטיים כתלונות שווא , Intimate Partner Abuse of Men  Tilbrook, Allan & Dear 2010 

ובעקבותיו שזיהה באופן מובהק שימוש מניפולטיבי לרעה בהליכים משפטיים כתלונות שווא , Intimate Partner Abuse of Men  Tilbrook, Allan & Dear 2010 

עם זאת, נקודה אחת זוכה להסכמה רחבה: גם אם גברים ונשים נוקטים באלימות בשיעורים דומים, תוצאות האלימות קשות הרבה יותר לנשים. נשים סובלות מפגיעות פיזיות קשות יותר, מהשלכות נפשיות חמורות יותר, והן מהוות קבוצת סיכון מובהקת הזקוקה להגנה מוגברת.

סוגיית המניעים: דמיון מפתיע בין המינים

אחת הטענות המרכזיות שהעלו חוקרים פמיניסטים הייתה כי גם אם נשים נוקטות אלימות, המניעים שלהן שונים מהותית משל גברים: נשים פועלות מתוך הגנה עצמית או תגובה לאלימות קודמת, בעוד שגברים פועלים מתוך רצון לשלוט. ואולם, מחקרים אמפיריים רחבי היקף לא מצאו תמיכה מוצקה להבחנה זו.

Langhinrichsen-Rohling, McCullars, & Misra (2012) ערכו סקירה מקיפה של המחקרים בתחום ומצאו כי גברים ונשים משתמשים באלימות פיזית במערכות יחסים אינטימיות מסיבות דומות – שליטה, קנאה, תסכול, ולעיתים גם הגנה עצמית. במחקר מאוחר יותר, Langhinrichsen-Rohling, Misra, Selwyn, & Rohling (2012) מצאו כי מספר הגברים הסובלים מאלימות פיזית בזוגיותם אינו זניח כלל, והוא עשוי להגיע לשיעורים דומים לאלו של נשים.

משמעות ממצאים אלה עבור העובדות הסוציאליות היא מרחיקת לכת: לא ניתן להמשיך להתייחס לאלימות נגד גברים כאל "תגובה הגנתית" בלבד או כאל תופעה שולית. נשים, בדיוק כמו גברים, עלולות להיות תוקפניות מתוך רצון לשלוט, וגברים עלולים להיות קורבנות אמיתיים  – גם אם הם חזקים פיזית. הכרה בכך היא תנאי יסודי לטיפול אפקטיבי בשני המינים.

הביקורת על גישות הטיפול הקיימות

אם הגישות המסורתיות – המתמקדות בלעדית באלימות גברים כלפי נשים  – היו יעילות דיין, אולי לא היה צורך בשינוי תפיסתי. ואולם, מחקרי הערכה מעלים תהיות קשות. Babcock, Green, & Robie (2004) ערכו מטה-אנליזה של 22 מחקרים על קבוצות טיפול לגברים מכים, ומצאו כי השפעתן מוגבלת בהרבה מהמצופה.

גם McPhail, Busch, Kulkarni, & Rice (2007) הטילו ספק ביעילותן של גישות התערבות הממוקדות בלעדית באלימות נגד נשים, תוך קריאה לפיתוח מודלים אינטגרטיביים יותר. חשוב להדגיש, כפי שעושים מחברי המאמר, כי אין לראות בטענות אלה ביקורת על התפיסה הפמיניסטית עצמה. להיפך: התנועה הפמיניסטית תרמה תרומה מכרעת להעלאת המודעות לאלימות במשפחה, להקמת מקלטים לנשים נפגעות אלימות, ולקידום שוויון מגדרי (Hunnicutt, 2009; DeKeseredy, 2011).

ואולם, ההצלחה האדירה של המאבק הפמיניסטי אינה פוטרת את מקצוע העבודה הסוציאלית מהצורך לבחון את האתגרים החדשים – ובהם הכרה בכך שגם גברים עלולים להיות קורבנות, והתאמת מערכות הטיפול בהתאם.

האתגר המרכזי: מנכונות למוכנות של העובדת הסוציאלית

כאן נכנסת ההבחנה המרכזית של המאמר, החשובה מאין כמוה עבור אנשי ונשות הטיפול בשדה. מחברי המאמר מחדדים את ההבדל בין שני מושגים שלעתים מתבלבלים:

נכונות – הרצון העקרוני, ההצהרתי, לחולל שינוי. מרבית העובדות הסוציאליות בישראל יגידו, בכנות ובשכנוע, שיש להרחיב את השירותים לגברים נפגעי אלימות. יש להכיר בצדק בכך שגם גברים סובלים.

מוכנות – התפיסות, היכולות והמשאבים הרגשיים הנדרשים כדי לממש את הנכונות בפועל, ברגע האמת מול הגבר המוכה. מוכנות כוללת הכרה בהטיות הסמויות של העובדת עצמה, יכולת להכיל מצוקה גברית בלי לשפוט, ונכונות לתת מענה שאינו סטריאוטיפי.

השאלה המרכזית שהמאמר מציב היא חדה ומאתגרת: האם לצד הנכונות הניכרת קיימת גם מוכנות אמיתית?

כדי לבחון שאלה זו, מתארים המחברים אירוע מכונן – מעין "מבחן רורשאך מקצועי" – שאירע בכנס שערכו משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים ובית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן בשנת 2018, תחת הכותרת "גברים וטיפול". מטרת הכנס הייתה לקדם רגישות מגדרית גם לצורכי גברים – הן כתוקפנים והן כקורבנות. אלא שהאירוע קיבל תפנית מפתיעה ומכאיבה.

תיאור המקרה: הקורבן שהקהל לא ידע להכיל

במהלך פאנל מומחים בכנס, נשאל אחד החברים: "מהו האתגר המרכזי להרחבת גישת ההתמודדות עם אלימות בין בני-זוג, כך שתכלול התייחסות גם לצורכי גברים?" חבר הפאנל – חוקר בעל שם עולמי בתחום האלימות במשפחה – בחר שלא להשיב באופן תיאורטי, אלא לספר סיפור אישי, שפורסם בעבר על ידי Winstok (2012). להלן הסיפור, כפי שהוצג בפני הקהל:

Winstok (2012)

בגיל 22 התחלתי להרוויח כסף, שכרתי דירה והרגשתי שהעולם נפתח בפניי. פגשתי בחורה והתחלנו לצאת. לאחר תקופה קצרה למדי, כשהרגשתי שהקשר לא מתאים, ביקשתי שניפרד. התגובה שלה הייתה קשה. היא טענה נגדי כי עכשיו היא מבינה "ממה אני עשוי", שמעולם לא היו לי כוונות רציניות כלפיה וכי רק ניצלתי אותה "לצרכים המגונים שלי". הרגשתי אשם, ולכן גם לא התקוממתי ולא קמתי ועזבתי את המקום. ישבתי שם וספגתי בשקט את
התוכחה. כשהיא פרצה בבכי נשברתי, ואמרתי שאני מצטער שאני גורם לה צער. היא הפסיקה לבכות, הרימה את ראשה, הישירה אלי מבט מאיים וצעקה בכעס: "מצטער? אני אראה לך מה זה מצטער…" היא הושיטה את ידה לשידה הסמוכה לספה שעליה ישבנו, נטלה מספריים ובכוח נעצה את הקצה בירכי. שלפתי את המספריים מהרגל, קמתי ועזבתי את המקום מבלי לומר דבר וכאילו לא קרה כלום. אני זוכר שכשהלכתי לכיוון הדלת השתדלתי לא לצלוע. עברו כעשר שנים עד שהבנתי שהייתי קורבן לאלימות פיזית חמורה. אבל גם היום,
שנים לאחר המקרה, למרות שאני מבין זאת – אני לא מרגיש כך. כשאני חוזר ונזכר במקרה אני רואה את עצמי כאיש הרע שבסיפור ורגשי אשמה עמוקים מציפים אותי. אני מרגיש אשם לא רק משום שפגעתי בה, אלא גם על כך
שגרמתי לה לפגוע בי. זאת גם הסיבה שבעטיה נמנעתי מלצלוע כשעזבתי את הבית. לא רציתי להוסיף חטא על פשע.

לאחר שהחוקר סיים את דבריו, התגובות בקהל – קהל של עובדות סוציאליות ועובדים סוציאליים – היו, בלשון המאמר, מזעזעות. חלק מהנוכחים הגיבו בחיוכים, בצחקוקים קולניים, ובהערות שניתן היה לפרש כלשון לגלגנית ומבטלת.

חברת פאנל, שהתבוננה בסצנה מזווית הבמה, נטלה את המיקרופון בשאט נפש ושאלה שאלה פשוטה וחותכת: "האם התגובות הללו היו נשמעות גם אילו הסיפור היה מושמע מפי אישה שסבלה מאלימות של גבר?" השתרר דממה כבדה באולם.

החוקר סיפר כי בהפסקה ניגשו אליו רבים מהנוכחים, התנצלו בשמם ובשם אחרים על "התגובה המזעזעת", "הילדותית", "המזלזלת" ו"הבלתי מתחשבת". אך ההתנצלויות הגיעו בדיעבד – לא בעת האירוע עצמו, כאשר התגובות הספונטניות חשפו את עומק ההטיה הסמויה.

מה מלמד אותנו מקרה זה על מוכנות העובדות הסוציאליות?

מחברי המאמר טוענים כי התגובות בסיפור זה אינן מקריות, ואינן מייצגות רק את הקהל המסוים באותו כנס. הן משקפות פער עמוק ומבני בין נכונות למוכנות, פער שקיים ככל הנראה בחלק ניכר מהשדה המקצועי.

להלן הממצאים המרכזיים שעולים מהמקרה ומניתוחו:

1. היחס האמפתי לנשים אינו מועבר אוטומטית לגברים – בעוד שאישה שתספר סיפור דומה תזכה לאמפתיה גלויה ובלתי מסויגת, סיפורו של גבר קורבן זכה ליחס אמביוולנטי, מעורב בלעג, מבוכה וחוסר נוחות.
2. הספונטניות מעידה על נטייה פנימית – העובדה שהתגובות הבעייתיות היו ספונטניות, ולא מחושבות, מחזקת את הטענה שמדובר בהטיה עמוקה ולא רק ב"טעות" או בחוסר תשומת לב.
3. אלימות נגד גברים נתפסת כקומדיה – מחברי המאמר מתארים תופעה שבה "ההתייחסות לאלימות כלפי נשים היא כאל טרגדיה, וההתייחסות לאלימות כלפי גברים, בחלק מהמקרים, היא כאל קומדיה".
4. גם המומחים מוטים – החוקר עצמו, שהקדיש את חייו המקצועיים לחקר האלימות במשפחה, העיד כי הוא מוטה בתפיסותיו, וכי לא ציפה לזהות פער כה מפורש בקהל של אנשי מקצוע.

מחקר ישראלי עדכני מאשר את ההטיה הזו בקנה מידה ארצי: הציבור הכללי בישראל סובלני יותר כלפי אלימות נשים כלפי גברים, מאשר כלפי אלימות גברים כלפי נשים, יש פחות סטיגמה חברתית על אישה המכה את בן-זוגה, בהשוואה לגבר המכה את בת-זוגו, מחקר שפורסם לאחרונה ( The Paradox of Powerlessness: Narratives of Violence Among Israeli Women Who Were Violent Towards Their Male Partners ) בראשות ד"ר שני פיצ'ו, ד"ר חיה פאסיק, מורן רון, וד"ר יעל וילצ'ק-אביעד מוסיף ממד חשוב נוסף: נשים מפעילות גם אלימות הכוללת שימוש מניפולטיבי ברשויות החוק, כגון הגשת תלונות שווא כדי להרע לבן זוגן, נתונים עדכניים ממחקר "קווים אדומים" שפורסם ב-2023 מראים כי רבים מהגברים בישראל חוו אלימות מצד בנות זוגם, כאשר האלימות כוללת אלימות פיזית, מילולית, כלכלית ונפשית. זאת ועוד, לאחרונה פורסם ספרו של ד"ר בני ביילי "הצד השני של הכאב: גברים החיים עם בת זוג מתעללת", מציב בפנינו מראה קשה ונטולת פשרות של מציאות שהחברה הישראלית מעדיפה להתעלם ממנה. אלימות מצד נשים כלפי בני זוגן אינה תופעה שבשוליים, אלא בעיה נרחבת הדורשת הכרה מיידית והתייחסות מקצועית רצינית.

"אבל רק נשים נרצחות!" – בין כאב לכאב

בהמשך הפאנל, עלתה שאלה קשה מהקהל, שאלה שכל עובדת סוציאלית המטפלת באלימות במשפחה ודאי נתקלה בה בגרסה כזו או אחרת: "איך אתם מסבירים שרק נשים נרצחות, לא גברים?" זוהי שאלה לגיטימית, שמבטאת דאגה אמיתית לשלומן של נשים, אך היא גם עלולה לשמש – במודע או שלא במודע – כתירוץ לדחיית הטיפול בגברים.

חברת פאנל אחרת השיבה באופן חד וברור: אין לתנות טיפול בגברים בכך שנשים לא יירצחו. סבלן של נשים אינו מיתר את הצורך לטפל בסבלם של גברים. ברציחות נשים, מדובר בפשע חמור וטרגי הדורש טיפול נפרד ודחוף. אך אין פירוש הדבר שיש להתעלם מקיומן של פגיעות קשות בגברים – פיזיות ובעיקר נפשיות – שחלקן אף עלולות להוביל לאובדנות, לאלימות נגד עצמם או לאלימות נגד אחרים.

יתרה מזו, הוסיפה חברת הפאנל, מחקרים מראים כי אלימות נגד נשים קשורה לא פעם לאלימות נגד גברים באותן מערכות יחסים. Stith, Smith, Penn, Ward, & Tritt (2004) ו-Straus (2015) מצאו כי במשפחות רבות, האלימות היא דו-כיוונית ("אלימות הדדית"). במצבים אלה, התערבות המתמקדת רק באלימות הגבר עשויה להיות לא רק לא יעילה, אלא אף מסוכנת – משום שהיא מתעלמת מהדינמיקה הזוגית המורכבת.

לכן, לפחות בחלק מהמקרים, תנאי יסודי לפתרון בעיית האלימות נגד נשים הוא הכרה וטיפול באלימות נגד גברים. לא במקומן, אלא לצדן.

השלכות מעשיות: כיצד הפער פוגע בטיפול?

הפער בין נכונות למוכנות אינו רק בעיה "רגשית" או "תפיסתית" של העובדות הסוציאליות. יש לו השלכות מעשיות ישירות וכואבות:

1. גברים אינם פונים לעזרה – רבים מהגברים הנפגעים מאלימות אינם פונים לקבלת עזרה, בין היתר משום שהם חוששים מחוסר אמון, מביטול או מביזוי. הסטיגמה החברתית, המועצמת לעיתים על ידי גורמים מקצועיים, מונעת מהם לחפש סיוע.
2. כשהם פונים – הם נתקלים בחומה – מחקרים מראים (Connor, Nouer, Mackey, Banet, & Tipton, 2012) כי אנשי מקצוע נוטים לפקפק באמינותם של גברים המדווחים על אלימות מצד נשים, להמעיט בחומרת הפגיעה, או לפרש מחדש את האלימות כ"מוצדקת" או "מוגבלת".
3. נזק כפול –  גברים אלה סובלים לא רק מהאלימות עצמה, אלא גם מהכחשת הסבל שלהם על ידי המערכת שאמורה לסייע להם. הפגיעה המשנית עלולה להיות קשה לא פחות מהפגיעה הראשונית.
4. החמצת הזדמנויות התערבות – כאשר המערכת אינה מוכנה להכיר באלימות נגד גברים, היא מפספסת הזדמנויות להתערבות מוקדמת, שעשויה למנוע הסלמה של אלימות במשפחה – כולל אלימות הגבר כלפי האישה, שלעיתים מופעלת כתגובה לאלימות הנשים.

ארבע דרכים לצמצום הפער ולקידום מוכנות אמיתית

מחברי המאמר אינם מסתפקים בביקורת; הם מציעים ארבע דרכי פעולה קונקרטיות לצמצום הפער ולקידום מוכנות אמיתית בקרב העובדות הסוציאליות:

1. הכרה בפער – הצעד הראשון והחשוב ביותר
   הכרה כנה, לא מתנצלת ולא מגוננת, בכך שקיים פער גם בקרב אנשי מקצוע מיומנים ומחויבים. הכרה זו חייבת להיות מלווה בסקרנות וברצון לבחון את ההטיות הסמויות, ולא בהאשמה או בושה.
2. הרחבת בסיסי הידע המקצועי – למידה מתמדת
   יש להעמיק את ההבנה המדעית של הקשר בין מגדר לאלימות בין בני-זוג, תוך חשיפה שיטתית למחקרים עדכניים – כולל אלו המתעדים אלימות נשים כלפי גברים ואלימות הדדית. ידע הוא תנאי הכרחי לשינוי תפיסתי.
3. קיום דיונים שוטפים ומאתגרים – ברמה האישית, הארגונית והארצית יש לקיים דיונים תכופים בסוגיה, במסגרת הדרכות צוות, ימי עיון וכנסים מקצועיים. דיונים אלו חייבים לכלול התייחסות לא רק לידע התיאורטי, אלא גם לרגשות, לדילמות ולסטריאוטיפים הסמויים של המטפלים עצמם. הדיון חייב להיות בטוח מספיק כדי לאפשר הודאה בקושי, אך גם מאתגר מספיק כדי למנוע קפיאה על השמרים.
4. מחקר מלווה והערכה מתמדת – למידה מהשטח
   יש לחקור את תהליכי השינוי באופן שיטתי, תוך הערכה מתמדת של חוויותיהן האישיות והמקצועיות של העובדות בשדה. כפי שכתבו Connor ושותפיו (2012), בניית זהות מקצועית רגישה-מגדרית מחייבת רפלקציה מתמדת על חוויותיו של העובד עצמו – כולל על הרגעים שבהם הוא חש חוסר נוחות, כעס או לעג מול גבר במצוקה.

סיכום: לקראת עבודה סוציאלית מוכנה באמת

המקרה הקיצוני שאירע בכנס העובדים הסוציאליים ב-2018 אינו גזירת גורל. הוא משמש אזהרה והזדמנות גם יחד. אזהרה מפני הפער המסוכן שבין נכונות רעיונית למוכנות רגשית; והזדמנות לבחון מחדש את תוכניות ההכשרה, ההדרכה והתפיסות המקצועיות של העובדות הסוציאליות בישראל.

צמצום הפער מחייב עבודה מאומצת, רפלקטיבית ולעיתים כואבת. אין די בהחלטה רציונלית "לשנות גישה" או בקריאה חיצונית לרגישות מגדרית. נדרש תהליך למידה עמוק, שבו אנשי ונשות המקצוע נחשפים לעמדותיהם הסמויות, מפתחים אמפתיה גם לסבל הגברי, ולומדים להכיר בכך שהאלימות הבין-זוגית מורכבת בהרבה ממודל פשוט של "תוקפן-גבר וקורבן-אישה".

העובדת הסוציאלית, כמי שעומדת בחזית ההתמודדות עם אלימות במשפחה, נדרשת להיות מוכנה באמת – לא רק נכונה – להכיל את המצוקה של כל אדם במשפחה, ללא קשר למגדרו. מוכנות זו אינה מורידה כהוא זה מהחשיבות הרבה של ההגנה על נשים; להיפך – הכרה מלאה במורכבות האלימות היא תנאי לטיפול אפקטיבי יותר בנשים, בגברים ובילדים.

כפי שכותבים מחברי המאמר שנכתב בשנת 2018 ועדיין התופעה המעוולת נגד גברים קיימת: "מאמר זה הוא צעד ראשון בדרך לכך"  – בדרך לצמצום הפער בין הנכונות למוכנות, בדרך להכרה אמיתית בסבלם של כל בני הזוג, ובדרך למערכת טיפול מקצועית, רגישה-מגדר ואנושית באמת.

פורסם על ידי: אבות למען צדק.