מעבר דירה של הורה גרוש – איפה עובר הגבול בין חופש התנועה (חוק יסוד כבוד האדם וחירותו) של ההורה לבין "טובת הילד" המעוגן באמנת האו"ם בדבר זכויות הילד? מעבר דירה של הורה גרוש עם ילדיו למרחק רב מההורה השני הוא אחת הסוגיות הטעונות בדיני המשפחה, מעבר גיאוגרפי משמעותי, במקרים מסוימים, משמש פלטפורמה או כלי עזר להורה כדי לנתק את הקשר הקיים בין הילד להורה השני, ובכך להוביל לניכור הורי. נסקרים עשרות פסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה, המחוזיים, העליון ובתי הדין הרבניים, וחושף את המתח בין "מעשה עשוי" לבין "טובת הילד", נכונים דבריו של כבוד השופט פיליפ מרכוס: "אף שההורה עצמו רשאי לעבור לכל מקום שיחפוץ, אין הוא רשאי לעשות כן ביחס לילדים ללא הסכמת ההורה השני או ללא אישור בית המשפט." כאמור, האם מעבר חד-צדדי ללא הסכמה הופך לחוקי בדיעבד? מתי יאשר בית המשפט העתקת מקום מגורים של קטין? ומי קובע את מסגרת החינוך וזמני השהות לאחר המעבר? המאמר מנתח את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, את עקרון האחריות ההורית המשותפת כפי שהוגדרה בוועדת שניט, ואת חובת הסכמת שני ההורים לשינוי מהותי בחיי הקטין. נבחנים צווי מניעה, החזרת ילדים.
המתח בין חופש התנועה של ההורה לבין זכויות הקטין
סוגיית מעבר מקום מגוריו של הורה גרוש, אשר בעקבותיו נאלצים הילדים הקטינים לעבור להתגורר במרחק רב מההורה השני, מהווה אחת הסוגיות המורכבות והרגישות ביותר בדיני המשפחה בישראל. הסוגיה נמצאת בצומת דרכים בין זכויות יסוד מתנגשות: מחד גיסא, חופש התנועה של ההורה, זכותו לפתח את חייו האישיים, להתקדם מקצועית ולכונן מערכת זוגית חדשה; ומאידך גיסא, זכותו של הקטין לשמור על קשר רציף ומשמעותי עם שני הוריו, וכן זכותו ליציבות ולמסגרת חיים קבועה. המתח הזה הוליד פסיקה ענפה ומגוונת, המשקפת גישות שונות בבתי המשפט לענייני משפחה, בבתי המשפט המחוזיים, בבית המשפט העליון ובבתי הדין הרבניים. המאמר כולל אוסף של פסקי דין והחלטות – משמש עדות חיה למורכבות זו, ומאפשר לחלץ ממנה עקרונות מנחים, מגמות וכלים פרשניים.
המסגרת הנורמטיבית
במשפט הישראלי, האינטרסים של ההורים (כמו חופש התנועה או רצון בקריירה חדשה) נסוגים בפני טובת הילד. בית המשפט לא שואל "האם להורה מותר לעבור לגור שם?", אלא "האם המעבר של הילדים משרת את טובתם?". כאמור, הבסיס המשפטי לדיון נעוץ בהוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
ניתן לומר כי כבוד השופט פיליפ מרכוס, בפסק דין תמ"ש 39564-08-10, ניסח זאת בבהירות ראויה לציון:
עיקרון זה שב ומודגש פעמים רבות בפסיקות בתי המשפט, ראו, כבוד השופט ארז שני, בפסק י"ס 38572-08-16, קבע כי:
"באין הסכמה או באין, לחילופין, היתר מבית המשפט, אוסר הדין על ביצוע פעולות פוזיטיביות לשינוי מקום המגורים".
כבוד השופט מנחם הכהן, תמ"ש 245751-05-16, הרחיב:
"הדין הישראלי הרואה את שני הצדדים כאפוטרופסים בקטינה, מסרב כעניין של מדיניות שיפוטית, לנטילת כל החלטה מהותית הנוגעת בקטין על-ידי צד אחד ובלא הסכמתו של הצד האחר".
מכאן ברור כי מעבר חד-צדדי של הורה עם ילדיו, ללא הסכמה או אישור, מהווה הפרה של הדין ועשוי להוביל לצווי מניעה ואף להחזרת הילדים למקום מגוריהם הקודם.
"מעשה עשוי" לעומת טובת הילד
אחד המתחים המרכזיים בפסיקה נוגע לשאלת המשקל שיש ליתן למעבר שכבר בוצע בפועל. האם יש להכשיר בדיעבד מעבר לא חוקי, מתוך תפיסה ש"מעשה עשוי" ויש לבחון את טובת הילד במצב החדש, או שמא יש להעדיף את "הגישה הטהורה" של טובת הילד, שאינה מתחשבת בשיקולים זרים כגון נוחות ההורה או הרצון "להעניש" את ההורה שהפר את הדין?
כבוד השופטת ענת אלפסי, בתמ"ש 17390-06-24, הדגישה כי
"משמח לראות שההחלטה האם לאשר את מעבר האם עם הילד מהדרום למרכז נקבעת רק לפי טובתו של הילד".
גישה זו עולה בקנה אחד עם קביעתו של כבוד השופט אסף זגורי, בתמ"ש 22342-05-17, אשר
"מבכר את 'הגישה הטהורה של טובת הילד' על פני גישת המעשה העשוי וקורא להימנע משימוש ברטוריקה של עימותי זכויות אלא לעשות שימוש ברטוריקה של חובות הורים כלפי הילדים".
עם זאת, המציאות מלמדת כי לעיתים קרובות, גם כאשר בית המשפט מצהיר כי הוא אינו מכשיר את המעבר הלא חוקי, התוצאה הסופית היא אישורו בדיעבד. כפי שציין כבוד השופטת לירון זרבל-קדשאי, בי"ס 34075-07-22,
"בית המשפט דחה בקשתו של אב… להורות על השבת האם והקטינים להתגורר במקום מגורים האחרון. לטעמנו, במקרה זה בצדק".
מאידך גיסא, כבוד השופטת אביבית נחמיאס, בתה"ס 29583-12-21, עמדה על כך ש
"בית המשפט, לכאורה, משמיע את עמדתו נגד מעשה לא חוקי שכזה, אך בשורה התחתונה מלמד הורים עורכי דין שעדיף לעשות מעשה לא חוקי שכזה באין ענישה".
טובת הילד כשיקול מכריע
הפסיקה ערה לכך שכל מקרה של מעבר מגורים הוא ייחודי, וכי יש לבחון את טובתו של הקטין הספציפי ולא להסתפק בעקרונות כלליים. כבוד השופטת ענת אלפסי, בתמ"ש 17390-06-24, מתחה ביקורת על עורכת התסקיר אשר
"במקום להמליץ מהי טובת הילד, היא ממליצה על שתי חלופות די סותרות".
לעומתה, כבוד השופטת שירלי שי, בתלה"מ 59366-08-24, זכתה לשבחים על כך ש
"בוחנת מה טובת הילדים בתיק זה, ואיך שומרים, ככל הניתן גם לשנים הקרובות, את הקשר שלהם עם שני ההורים".
גישה פרטנית זו מחייבת בחינה של מכלול גורמים: גילאי הילדים, מרחק המעבר, זמן הנסיעה, מערכת היחסים בין ההורים, מידת שיתוף הפעולה ביניהם, והשפעת המעבר על שגרת חייהם של הילדים.
כבוד השופטת אפרת שהם דליות, בתלה"מ 60526-11-20, התמודדה עם מקרה מורכב במיוחד שבו האם ביקשה לעבור למרחק של 170 ק"מ, כאשר האב לא היה בתפקוד מלא עקב משבר הגירושין. פסק הדין אושר, אך רק בסוף שנת הלימודים, תוך ניסיון למצוא את הפתרון הטוב ביותר במצב כה קשה.
כבוד השופטת הילה גלבוע, בתלה"מ 12496-09-22, דחתה את התנגדות האב למעבר לעיר מעורבת, תוך שהיא בוחנת את טובת הילדה.
מנגד, כבוד השופטת אורית בן דור ליבל, בתלה"מ 48031-06-23, דחתה בקשת אם לעבור למרחק של 60 ק"מ, תוך אימוץ המלצת העו"סית לאשר מעבר של עד 20 ק"מ בלבד.
חשיבות הגדרת "מקום המגורים" בהסכם גירושין
אחד הלקחים המעשיים העולים מן הפסיקה הוא הצורך החיוני לרשום בהסכמי גירושין את פרטי מקום המגורים באופן מדויק: מרחק בק"מ, זמן נסיעה, ואף לצרף מפה.
החלק הראשון של הסכם הגירושין של ההורים חייב לכלול סעיף שיעסוק במקום המגורים על מנת למנוע סכסוך עתידי, כולל מרחק בק"מ ועיקר בזמן נסיעה, לעיתים גם לצרף מפה לאיפה מותר/אסור לעבור.
בפסק דין בתלה"מ 59366-08-24 צוין כי "כאשר מדובר על מעבר מגורים והחלטה על מוסד חינוכי לא הגיוני לא לרשום לקוראים את מרחק המגורים. ועדיף זמן הנסיעה בבוקר למוסדות החינוך. כאן זה כ-35 דקות".
כמו כן, בפסק דין בתלה"מ 47103-07-24 נכתב: "לטעמי תמיד עדיף לרשום זאת בזמן נסיעה בבוקר למוסד החינוכי". רישום מדויק חיוני לא רק לשם בהירות פסק הדין, אלא גם כדי לאפשר פיקוח ואכיפה עתידיים, וכדי למנוע מחלוקות עתידיות בין ההורים.
מעבר מגורים והשפעתויו
סוגיית מעבר המגורים שלובה באופן הדוק בשאלת חלוקת זמני השהות ובקביעת המסגרת החינוכית של הילדים. בפסקי דין רבים נקבע כי מקום המגורים של הילדים ייקבע בהתאם למקום מושבו של ההורה שזוכה למשמורת, אך גם במקרים שבהם האם היא המשמורתית, אין פירוש הדבר כי היא רשאית להעתיק את מגורי הילדים ללא הסכמה.
כבוד השופטת רות אטדגי, בתמ"ש 49288-05-18, ציינה: "בשאלת קביעת מקום מגורי הקטינות ובשאלת משמורת קיימים יחסי גומלין. במקרה דנן, עקב המרחק הרב שבין שתי הערים, הרי שלא ניתן להפריד ביניהן. שהרי משמורת כוללת את הרשות לקבוע את מקום מגורי הקטין והיא נלווית אליו".
השאלה האם הילדים ימשיכו ללמוד בבית הספר ליד ההורה שבו יש להם יותר זמני שהות, או שמא יאלצו לעבור למוסד חינוכי חדש, עומדת במרכזם של פסקי דין רבים. כבוד השופטת שירלי שי, בתלה"מ 59366-08-24, קבעה כי הילדים יישארו ללמוד במקום המגורים הנוכחי, ליד בית האב, תוך שהיא נמנעת משימוש במונחים מיושנים כמו "משמורת".
לעומתה, כבוד השופט מחמוד שדאפנה, בתלה"מ 57793-11-22, קבע כי הילדה תחזור למוסד החינוכי בעיר שבה גר האב, תוך ביקורת על השימוש במונח "משמורת" ועל התנהלות העו"סית.
בפסק דין נוסף, כבוד השופטת ענת אלפסי, בתלה"מ 74152-07-25, הורתה לאם לחזור עם הילדים לדרום עד פתיחת שנת הלימודים, לאחר מעבר לא חוקי לעפולה.
גישה בתי דין רבניים
מן הפסיקה המובאת עולה כי קיים פער בין גישת בתי המשפט לענייני משפחה לבין גישת בתי הדין הרבניים בכל הנוגע לאישור מעברי מגורים של האם עם הילדים. בעוד בתי המשפט האזרחיים נוטים לבחון לעומק את טובת הילד ואת הפגיעה האפשרית בקשר עם האב, בבתי הדין הרבניים קיימת מגמה מרחיבה יותר לאשר את המעבר, לעיתים תוך התעלמות מהשלכותיו.
ניכר כי "בבתי הדין הרבניים נוטים לטובת האם ופחות לטובת הילד, מלבד מקרים מאוד בודדים, הפסיקה בבתי דין רבניים נוטה לאשר ללא בחינה.
עם זאת, קיימים גם פסקי דין בבתי דין רבניים שדוחים את בקשת המעבר, כגון פסק דינו של כבוד הרב הדיין אליהו אריאל אדרי, תיק 1364663/9, שאסר על מעבר הילד למרחק גדול, וכן פסק דין בתיק 1089963/8, שבו נמנע מעבר זמני של האם והילדים מהצפון לתל אביב עקב הפגיעה בקשר עם האב.
דרכי התמודדות עם מעבר חד-צדדי
במקרים רבים שבהם בוצע מעבר חד-צדדי ללא הסכמה או אישור, פונים ההורים הנפגעים לבית המשפט בבקשה למתן צו מניעה או צו עשה להחזרת הילדים.
כבוד השופטת ורד ריקנטי-רוסרה, בי"ס 14536-09-24, קיבלה צו מניעה של האב להחזרת האם לאחר מעבר לא חוקי, והורתה כי "על האם לחזור ולגור עד למרחק של 40 ק"מ מבית האב תוך 30 יום שהילדה תחזור לגן הקודם שלה".
כבוד השופטת לירון זרבל-קדשאי, בי"ס 1195-05-22, דחתה בקשת אב למתן צו מניעה, תוך שהסבירה "באופן יפה מדוע מעשה לא ראוי זה לא יהווה חלק מההחלטה והרי בוחנים רק מהי טובת הילדה ואין להעניש את הילדה על מעשי האם".
אחריות הורית משותפת
אחד הנושאים החוזרים בפסיקה אשר בסופו של דבר משפיעים על המהות , הוא השימוש בתפיסות מיושנות, טובת הילד מחייבת "אחריות הורית משותפת" במקום "משמורת" ומכאן נגזרת מהורת ההורות.
סוף דבר
בשנת 2004 במסגרת תיק LaMusga, ד"ר ריצ'רד ורשק (Dr. Richard Warshak), הגיש חוות דעת כידיד בית המשפט, חוות הדעת הציגה את העמדה המחקרית לפיה, מעבר חד-צדדי ככלי לניכור, בית המשפט העליון של קליפורניה קיבל את העיקרון המנחה הזה ופסק לטובת האב.
מסקירת עשרות פסקי הדין בבתי משפט למשפחה בישראל, עולה תמונה מורכבת. מחד גיסא, קיימת הכרה בזכותו של ההורה למעבר מגורים ולבניית חיים חדשים; מאידך גיסא, קיימת חובה לשמור על קשר רציף בין הילדים לשני הוריהם.
בתי המשפט לענייני משפחה מציגים גישה, הבוחנת כל מקרה לגופו תוך התחשבות בטובת הילד. בתי הדין הרבניים, לעומתם, נוטים לאשר מעברים באופן אוטומטי יותר, תוך פגיעה אפשרית בקשר עם האב.
יש לקוות כי המגמה בבתי המשפט לענייני משפחה – של בחינה פרטנית, שימוש בתסקירי גורמי רווחה, והימנעות מהכשרת "מעשים עשויים" – תחלחל גם לבתי הדין הרבניים, וכי יפותחו כלים אחידים ומאוזנים יותר להתמודדות עם סוגיה מורכבת זו.
הקוו המנחה המועדף בהתאם לדבריו של כבוד השופט פיליפ מרכוס:
"אף שההורה עצמו רשאי לעבור לכל מקום שיחפוץ, אין הוא רשאי לעשות כן ביחס לילדים ללא הסכמת ההורה השני או ללא אישור בית המשפט."
"אם האם לא הייתה שבעת רצון עם מערכת הנישואין, יכלה לעבור לכל מקום שהוא, אך הייתה חייבת לפנות לבית המשפט לקבלת הכרעה בדבר מקום מגורי הילדים, לפני המעבר ולא לאחריו".
מעבר לכך, יש חשיבות עליונה לרישום מדויק של פרטי מקום המגורים בהסכם גירושין, לחלוקת נטל הנסיעות באופן הוגן, לזכור כי טובת הילדים היא; קיום אחריות הורית משותפת ומאוזנת עם שני ההורים, הכוללת לינות לילה בשני הבתים כבר מגיל הינקות. רק כך ניתן יהיה להבטיח כי טובת הילדים תעמוד במרכז ההכרעה, וכי זכויותיהם של כל הצדדים – הורים וילדים כאחד – יישמרו כראוי.
המאמר פורסם על ידי: אבות למען צדק, ואינו מתיימר להוות יעוץ משפטי או המלצה משפטית, אלא מפורסם כמידע לציבור בהתאם לתפיסה אותה אנחנו מקדמים.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.