התאבדות: בשנת 2020 נרשמו 437 התאבדויות, 341 גברים לעומת 96 נשים, לעמות 428 בשנת 2019, מדובר בגידול בשיעור של 2% בשנה אחת.
שיעור ההתאבדות המתוקנן לגיל היה 10.4 ל-100,000 נפש לזכרים ו-2.7 לנקבות.
בשנת 2020 עלה השיעור לזכרים בגיל 15-24 ב-13% ובגיל 65 ומעלה ב-11% ולנקבות עלה ב-32% בגיל 45-64 בהשוואה לממוצע בשנים 2017-2019.
מקור הנתונים: משרד הבריאות – אובדנות בישראל 2022.
התאבדות הינה תופעה חברתית שאינה מבחינה בין מעמדות, קיימת בכל שכבות החברה וגובה קורבנות רבים, התאבדות הינה בין גורמי המוות המוכחשים ביותר והמוסתרים ובישראל בדגש על רקע המסורת היהודית.
בשלושת העשורים האחרונים, מספר המתאבדים בישראל עומד על כ-400 נפשות בממוצע לשנה, כאשר כ- 80% מהמתאבדים הינם גברים.
בשנת 2017 שיעור התאבדות בקרב גברים עמד על 8.8 לעומת 2.5 בקרב נשים. 190 מאלו שהתאבדו באותה שנה היו גברים בגילאי 25 – 64. חשוב לציין כי משרד הבריאות מעריך שמספר המתאבדים בפועל גבוה בכ-25% בשל תת דיווח. התבוננות בנתוני האובדנות לאורך השנים מלמדת כי היתה ירידה בשיעור האובדנות בקרב נשים, בעוד שהמגמה אצל גברים נותרה בעינה.
הסוגיה, האם מדובר בגבר גרוש, רווק או נשוי או אלמן אינה רלוונטית – מדובר במעל 300 גברים בשנה שאין עבורם מענה למצוקה ושולחים יד בנפשם – חובתנו לנסות להצילם, חובת משרד הבריאות לחדול להתעלם ולהתכחש לתופעת ההתאבדות בקרב גברים.
החלטת ממשלה 1091 – תכנית לאומית למניעת התאבדויות
בעקבות קמפיין מתמשך של ארגוני הגברים והצהרת ממשלת ישראל באו"ם על בעיה באובדנות בקרב גברים בישראל, החליטה ממשלת ישראל בשנת 2013 (החלטה 1091) על "תכנית לאומית למניעת התאבדויות" , התכנית תוקצבה ב- 55 מיליון שקל לחמש שנים.
לכאורה, התכנית הלאומית אמורה הייתה להוות בשורה ונקודת מפנה ולהתמקד בהתאבדות גברים (82%). ובמציאות, בחינה מעמיקה של שלבי ישום התכנית חושפת באופן ברור העדר מענה לאוכלוסיית הגברים, למעשה לא מוזכר אפילו ברמז שהתכנית אמורה לתת מענה למניעת התאבדות בקרב אוכלוסיית היעד – הגברים!
עדיין בשנת 2024 אין מענה למניעת התאבדות בקרב גברים, המותאם לגברים, מאות גברים ימשיכו להתאבד בכל שנה אלא אם משרד הבריאות וממשלת ישראל יחליטו לייצר מענה שמתאים לגברים ולא לנשים!
דוח מבקר המדינה שעסק בתוכנית הלאומית למניעת אובדנות
ואם לא די בכך, 7 שנים מיום החלטת הממשלה פרסם מבקר המדינה ביום 04.05.2020 את הדוח השנתי שמספרו 70ב, פרק ד' עוסק בהיבטים ביישום התוכנית הלאומית למניעת התאבדויות – פעולות משרדי הממשלה.
מבקר המדינה מתח חמורה על כשלון דה-פקטו של התכנית הלאומית למניעת אובדנות, ביקורת על אופן הטיפול של משרדי הבריאות והרווחה בנושא. זאת ועוד העריך המבקר את העלות השנתית שנגרמת למשק הישראלי עקב אובדנות בין 2 ל-2.5 מיליארד ש"ח בשנה.
בניגוד לדוחות מבקר המדינה בנושאים אחרים אשר מובאים לדיון בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, דוח זה שעוסק בדיני נפשות לא נדון בוועדה, אף אחד לא טרח לעסוק בממצאי המבקר ולפעול להצלת חיי גברים, הבנים שלכם.
מחקרית מה מביא את הגברים לאובדנות?
תופעת האובדנות חריפה באופן משמעותי בקרב גברים (Murphy, 1998; Möller-Leimkühler ;2003), כך שמתוך כלל המתאבדים, חלקם של גברים גדול יותר מאשר חלקן של נשים, ביחס של 4:1 (Blair-West, Cantor, Mellsop, & Eyeson-Annan,1999).
הספרות המקצועית מצביעה על כך, שגברים אובדניים נעזרים באופן מובהק פחות, הן בשירותי הבריאות הציבוריים והן בסביבתם החברתית (Addis, & Mahalik, 2003). לדוגמא, רק כ-30 אחוז מהמבוגרים עם מחשבות, תוכניות או ניסיונות אובדניים, פונים לשירותי בריאות הנפש (Hom, Stanley, & Joiner 2015). גברים, במיוחד גרושים או פרודים, נמצאים בסיכון הגבוה ביותר לבצע ניסיון אובדנות קטלני (Kposowa, 2000; Calati, et al. 2019).
מציאות חייהם של גברים גרושים מורכבת ורוויה בלחצים, כך שהם מועדים יותר לבצע ניסיון אובדנות מוצלח. לעיתים קרובות, הם חווים קשיים כלכליים ומשפחתיים ניכרים. למשל, חלק מהגברים הגרושים, סובלים מניכור הורי, אשר נמצא כקשור לאובדנות בקרב גברים (Sher, 2017). יתרה מכך, לרוב, הם חסרי מקורות תמיכה ונוטים לא להיעזר בשירות הציבורי ובכלל במסגרות התמיכה המסורתיות.
גברים במשבר זקוקים ראשית למסגרת קהילתית תומכת, שהינה שלב חיוני בדרך להתאוששות וצמיחה. בימים אלו אנו עדים, יותר מתמיד, להחלשות הקשרים החברתיים בקהילה (Putnam, 2000), לכן המסגרת הקהילתית כשלעצמה, יכולה להוות גורם חוסן משמעותי עבור הפרט. ברור שלעיתים גם במסגרת כזו, גברים יהססו תחילה להשתמש, ולכן ידרש תהליך חיזור ושכנוע, על מנת להנגיש השירות. לשם כך, רצוי כי הקהילה והשירותים הנלווים לה, יהיו תחת ארגון גברים מוכר ומוערך בקרב גברים ואבות.
ברור כי התכנית הלאומית למניעת אובדנות אינה מותאמת לגברים במצוקה ולמאפייניהם הייחודיים (למשל, הימנעות מפניה לעזרה). הכשלון של התוכנית מעיד על הערכת חסר של חומרת הבעיה. ניתן אפוא להיווכח כי המשך המתווה הקיים, לא ייתן מזור לתופעה ויש לפתח אסטרטגיות התערבות חלופית. יש לציין כי בניית התערבות מתאימה עבור גברים, היא אתגר לא מבוטל, לאור כך, שקיים ספק גדול לגבי היעילות והמהימנות של ההתערבויות הקיימות כיום (Sher, 2020).
שטיפת המוח אותה עוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות, גרמה לכולם להאמין – שחייו של גבר, הבנים שלכם שווים פחות.
חשוב להדגיש: אין בישראל מרכזי מצוקה המיועדים ומותאמים לגברים. משמעות הדבר היא, שגברים רבים, חסרי רשת תמיכה חברתית וטיפולית, שנחוצה על מנת למנוע יאוש ולאפשר סיוע – גברים אלה מתאבדים.
נכון להיום, המענה שניתן בישראל, התבסס על התכנית הלאומית למניעת אובדנות, שתוקצבה בשנת 2013 בהחלטת ממשלה מס' 1091, בסך של 55 מליון ש"ח. התכנית הלאומית למניעת אובדנות נחלה כישלון חרוץ בכל הקשור לאובדנות בקרב גברים.
המדיניות המיושמת בידי משרד הבריאות למניעת אובדנות אינה רלוונטית ואינה מתאימה לגברים, משרד הבריאות מתעלם לחלוטין מעמדתם השלילית של גברים כלפי עזרה נפשית, וגם כאשר גבר פונה הוא נתקל במחסור בשירותים ייחודיים עבור אוכלוסיית הגברים, אם ישנם מענים בודדים עבור גברים, רבים מהם סובלים מעיוורון מגדרי. בפועל משרד הבריאות ממשיך לייצר מענים שמתאימים לנשים.
אנחנו ממליצים דרך הפעולה המומלצת נשענת על המודל הבין-אישי להתאבדות (Van-Orden et al. 2010), אשר מניח כי בבסיס האובדנות עומדת חוויית שייכות שתוסכלה וכן תחושת נטל (האדם תופש עצמו כנטל על ממשפחתו וחבריו). בהתאם לכך, נדרש להקים קהילה תומכת, אשר תתן לגברים שנמצאים בסיכון לאובדנות, מסגרת הוליסטית תומכת. חלק אינטגרלי של הקהילה, יכלול מעקב אחרי מצבם של גברים בסיכון וחיבורם במידת הצורך לפונקציות טיפוליות (ייעודיות ובקהילה). פרקטיקה זו מקבלת אישוש גם מדוח של ארגון הבריאות העולמי בנושא אובדנות (2014), שכלל המלצה ברוח זו.
אנחנו תקווה שמשרד הבריאות יבין שהוא נכשל, הכשלון עולה בחייהם של מאות גברים בשנה, וכעת הגיע העת להיות קשובים למצוקה אמיתית אותה חווים גברים רבים בישראל.
אבות למען צדק.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.