כשהן אומרות שוויון מגדרי – למה הן באמת מתכוונות?

שוויון מגדרי. צמד מילים שנשמע כמו חזון אוטופי, כמעט חלומי. מי יכול להתנגד לשוויון?

מי יכול לטעון שגברים ונשים אינם ראויים ליחס שווה ולהזדמנויות שוות? אך מאחורי המעטפת המושכת הזו מסתתרת תפיסת עולם מורכבת יותר. המונח "שוויון מגדרי" הפך לכלי רטורי עוצמתי המשמש להצדקת שינויים מרחיקי לכת במבנים חברתיים, בחקיקה ובמוסדות השלטון בישראל.

בעשורים האחרונים, התרחבה הנוכחות של מוסדות וגופים העוסקים ב"שוויון מגדרי" בכל רבדי החברה הישראלית. הוקמו ועדות בכנסת, רשויות ממשלתיות, ונציגויות בכל גוף ציבורי אפשרי. נראה שמערך שלם של תפקידים ותקנים נוצר כדי לקדם את סדר היום המגדרי, כשבחזית עומדות לא פחות מ-257 ממונות על מעמד האישה ברשויות המקומיות, המדווחות ישירות לרשות לקידום מעמד האישה במשרד לשוויון חברתי.

מנגנון ממוסד ומתרחב

המנגנון הממסדי שנבנה סביב רעיון "השוויון המגדרי" מרשים בהיקפו: ועדה למעמד האישה ולשוויון מגדרי בכנסת, רשות למעמד האישה ולשוויון מגדרי, ועדת שרים לחקיקה לשוויון מגדרי, יועצת המיוחדת לרמטכ"ל לענייני מגדר בדרגת תת-אלוף. בכל מוסד ציבורי, מעיריות ועד משרדי ממשלה, פועלת "ממונה על מעמד האישה" שסמכויותיה הורחבו באופן משמעותי לאורך השנים.

לאחרונה פועלים להקמת רשות ממשלתית למניעת אלימות במשפחה, כמובן להגן על נשים בלבד ולא על גברים מוכים, שתשאב סמכויות מגופים אחרים, כולל המשטרה. המשרד לשוויון חברתי, שבמקור נועד לטפל בענייני קשישים, הפך למוקד לקידום סוגיות של "הטמעת מגדר" ופמיניזם, עד כדי כך שנשקלת האפשרות לשנות את שמו ל"משרד לשוויון מגדרי".

האידיאולוגיה מאחורי המושג

מאחורי המושג "שוויון מגדרי" עומדת תפיסה אידיאולוגית מורכבת, המושפעת מהגותן של תיאורטיקניות כמו ג'ודית באטלר. באטלר, פמיניסטית ותיאורטיקנית בתחום המגדר, טוענת כי מגדר הוא למעשה "פיקציה", "הבניה חברתית" ו"פנטזיה". לשיטתה, אין "אמת" בהגדרות המסורתיות של גבר ואישה, אלא רק דימויים המיוצרים חברתית. לפי תפיסה זו, "זהות נשית" או "זהות גברית" אינן קיימות באופן מהותי, אלא הן המצאות חברתיות המורכבות מאוסף של תחושות, חוויות ומבעים.

מה שמעניין הוא שבאטלר עצמה קראה לפמיניזם לוותר על העיסוק במגדר, בדיוק משום שהיא רואה בו קטגוריה מלאכותית. אולם נראה שהמוסדות הממשלתיים והציבוריים בישראל בחרו להתעלם מהמסקנה הזו, והמשיכו להתמקד במגדר ככלי מרכזי לשינוי חברתי.

הן כותבות את תפיסת עולמן בנוגע לשוויון מגדרי – אנחנו פשוט לא קוראים

המעניין הוא שהמצדדות בשוויון מגדרי אינן מסתירות את כוונותיהן האמיתיות. הן כותבות אותן בגלוי, מפרסמות אותן במסמכים רשמיים, ומתוות את דרכי הפעולה שלהן בבירור – אנחנו פשוט לא קוראים, או אולי מסרבים להביט במציאות.

ציטוט מהרשות למעמד האישה חושף את הלך המחשבה האמיתי:

"במהלך השנים, חלו שינויים בתפיסות ובדרכי הפעולה לצמצום אי השוויון המגדרי. בראשית הדרך, תבעו נשים שוויון פורמלי בפני החוק. בהמשך, התברר כי השוויון הפורמלי אינו תנאי מספיק להשגת המטרה, והחל מעבר למדיניות של העדפה מתקנת והבטחת ייצוג הולם לנשים. נמצא כי גם ייצוג הולם אינו תנאי מספיק לקידום שוויון מגדרי."

הציטוט הזה הוא אבן יסוד להבנת התנועה כולה. תחילה, הדרישה הייתה לשוויון פורמלי בפני החוק – דרישה הוגנת וצודקת שקשה להתנגד לה.

אך מהר מאוד, כאשר הושג השוויון הפורמלי, הוא הוגדר כ"לא מספיק". המטרה השתנתה והתרחבה לדרישה ל"העדפה מתקנת" ו"ייצוג הולם". ועכשיו, גם זה כבר "אינו תנאי מספיק".

מה שנחשף פה הוא מנגנון אידיאולוגי שלעולם לא יגיע לסיפוק. כל הישג הופך ל"לא מספיק", וכל יעד שמושג מוליד דרישות חדשות ונרחבות יותר. השאלה המתבקשת היא: מהו בעצם היעד הסופי? מתי ייחשב השוויון המגדרי כמושג? האם יש בכלל נקודת סיום?

הנתונים ממערכת המשפט, בה נשים מהוות 60-80% מהעובדים, מעידים על כך שגם כאשר המצב הפך להיות לא-שוויוני לטובת נשים, עדיין נשמעת הטענה ש"גם ייצוג הולם אינו תנאי מספיק". זה מוביל למסקנה שאולי המטרה האמיתית אינה שוויון, אלא שינוי חברתי עמוק ומרחיק לכת שחורג הרבה מעבר לשוויון במובן הפשוט של המילה.

מעבר לשוויון: שינוי התרבות והחברה

מה שמסתתר מאחורי הביטוי "שוויון מגדרי" אינו רק מאבק לשוויון זכויות או הזדמנויות, אלא מהלך רחב יותר לשינוי התרבות והחברה. זוהי תנועה המבקשת לטשטש את ההבדלים בין גברים ונשים, לא רק במובן החוקי או הכלכלי, אלא גם במובן התרבותי והחברתי העמוק ביותר.

דוגמאות לכך ניתן לראות בשלל תחומים: פקודת השירות המשותף בצה"ל המשלבת נשים בתפקידי לחימה; מחיקת מושגים כמו "אבא" ו"אמא"; בניית שירותים משותפים לגברים ונשים; התפשטות אופנת יוניסקס המטשטשת את גבולות המגדר. כל אלה הם ביטויים של אותה אידיאולוגיה המבקשת לערער על עצם קיומם של הבדלים ביולוגיים ותרבותיים בין המינים.

שוויון מגדרי או אפליית גברים? המספרים מדברים

כאשר בוחנים את המושג "שוויון מגדרי" לאור הנתונים, מתגלה תמונה מעניינת שמעלה שאלות לגבי המשמעות האמיתית של המושג. במערכת המשפט בישראל, למשל, המספרים מציגים מציאות המנוגדת לחלוטין למה שהיינו מצפים לראות תחת "שוויון" אמיתי.

הנתונים ממערכת המשפט מדברים בעד עצמם:

• במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה: 70% מהעובדים הן נשים
• שופטים בכלל בתי המשפט: 60% נשים
• פרקליטי מחוז: 61% נשים
• רשם ההוצאה לפועל במעמד שופט: 70% נשים
• הסיוע המשפטי: 82% נשים

מערכת המשפט מנהלת תקציב עצום של מעל 4 מיליארד שקלים (₪4,064,216,910), עם 9,148 תקני כוח אדם, כאשר מתוכו מומש תקציב של ₪3,564,750,000 לצורכי שכר. רוב התקציב הזה, לפי היחס המספרי, מוקצה לנשים.

גם בתפקידים הבכירים במשרד המשפטים, אותו משרד שלכאורה "סובל מחוסר שוויון מגדרי", נמצא ריכוז מרשים של נשים: האפוטרופסה הכללית והכונסת הרשמית, סמנכ"לית בכירה לניהול ההון האנושי, סמנכ"לית שרות,היועצת המשפטית של המשרד, משנה ליועץ המשפטי לממשלה (משפט פלילי), משנה לפרקליט המדינה (אזרחי), משנה לפרקליט המדינה (אכיפה כלכלית), משנה לפרקליט המדינה (תפקידים מיוחדים), פרקליטות מחוז (8 מתוך 13), מנהלות מחלקות בפרקליטות המדינה, סנגוריות מחוזיות, משנות לסנגור הציבורי הארצי, מנהלת מחלקת החנינות, ראש הרשות לאיסור הלבנת הון, מבקרת הפנים של המשרד, ראש בתי הדין לעררים – וזאת רשימה חלקית.

נשאלת השאלה: כמה אחוזים של נשים במערכת המשפט נחשבים ל"שוויון מגדרי"? האם 70%? 80%? 90%? האם שוויון אמיתי לא אמור להיות קרוב יותר ל-50%? והאם, אם הנתונים היו הפוכים, וגברים היו מהווים 70% או 80% מכוח האדם במערכת המשפט, לא היינו שומעים זעקות על אפליה וחוסר שוויון?

המספרים מצביעים על כך ש"שוויון מגדרי" כפי שהוא מיושם בפועל, לפחות במערכת המשפט, אינו באמת שוויון אלא נטייה ברורה לטובת נשים. זהו שוויון שנעצר כאשר נשים הגיעו לעמדת יתרון מספרי, ולא המשיך לדחוף למאזן אמיתי של 50-50.

התעמולה וטכניקות השכנוע

מעניין לציין את הטכניקות הרטוריות המשמשות לקידום סדר היום המגדרי. המיומנות של נתינת שמות אטרקטיביים לתפיסות עולם מורכבות היא אסטרטגיה תקשורתית מוכרת. "שוויון מגדרי" נשמע הרבה יותר מושך מאשר "טשטוש הבדלים ביולוגיים" או "ביטול קטגוריות מסורתיות של זהות מינית".

החזרה המתמדת על המונח בכל פורום אפשרי, הקמת מוסדות רשמיים סביבו, ושילובו בשיח הציבורי באופן שיטתי – כל אלה יוצרים מצב שבו קשה להתנגד למושג או אף לבחון אותו באופן ביקורתי. כפי שצוין בטקסט, זוהי צורה של תעמולה המבוססת על אלמנטים של שטיפת מוח: ריבוי וחזרה של מסרים, עטיפתם במעטפת אטרקטיבית, והגדלת החשיפה למסרים תוך הסרת מנגנוני ביקורת.

האתגר שבשינוי החברתי המואץ

האתגר האמיתי שמציב ה"שוויון המגדרי" אינו בעצם הרצון לשפר את מעמד האישה או לתקן עוולות היסטוריות, אלא בקצב ובהיקף השינויים החברתיים שהוא מקדם. השינויים המתרחשים בחסות המושג הזה אינם מתמקדים רק בתיקון אי-שוויון, אלא בשינוי יסודי של מבנים חברתיים, תרבותיים ומוסדיים שהתקיימו במשך דורות.

יש מקום לשאול אם החברה מוכנה לשינויים כה מרחיקי לכת, ואם הוסברו כראוי ההשלכות האפשריות של מהלכים אלה. האם דיון ציבורי אמיתי התקיים בנושאים אלה, או שהם קודמו באמצעות מנגנונים ממסדיים ללא דיון מעמיק?

האם יש דרך אחרת?

השאלה האמיתית שעלינו לשאול היא האם ניתן לקדם שוויון זכויות אמיתי בין גברים ונשים, מבלי לאמץ את התפיסה הקיצונית המבקשת לבטל לחלוטין את ההבחנה בין המינים. האם יש דרך לתקן עוולות היסטוריות ולקדם שוויון הזדמנויות, תוך שמירה על ההכרה בהבדלים טבעיים וביולוגיים בין גברים ונשים?

תשובה מאוזנת יותר תכיר בכך שיש הבדלים ביולוגיים בין המינים, אך אלה אינם צריכים להתבטא בהבדלים בזכויות, בהזדמנויות או ביחס החברתי. ניתן לשאוף לחברה שבה גברים ונשים נהנים מזכויות שוות, מבלי לטשטש את ההבדלים ביניהם או לבטל את המושגים המסורתיים של זהות מגדרית.

סיכום

כשמדברים על "שוויון מגדרי" בישראל של ימינו, חשוב להבין את האידיאולוגיה המורכבת המסתתרת מאחורי המושג האטרקטיבי הזה.

מדובר לא רק במאבק לשוויון זכויות, אלא במהלך רחב יותר לשינוי תפיסת המגדר בחברה, לטשטוש ההבדלים בין המינים, ולעיצוב מחדש של מוסדות חברתיים ותרבותיים.

הנתונים ממערכת המשפט מעלים שאלות קשות לגבי המשמעות האמיתית של "שוויון מגדרי" בפרקטיקה. כאשר מערכת ציבורית מגיעה למצב שבו 70%-80% מהעובדים הם מגדר אחד, האם זה באמת יכול להיקרא "שוויון"? או שמא מדובר בתהליך שעבר את נקודת האיזון ויצר אפליה חדשה, הפעם לרעת גברים?

האם זהו באמת השוויון שאנו מבקשים? האם חברה שבה נמחקים ההבדלים בין גברים ונשים היא חברה טובה יותר?

אלו שאלות שראויות לדיון ציבורי פתוח ומעמיק, ולא להכרעה בידי מנגנונים ממסדיים וועדות ייעודיות. הדרך לשוויון אמיתי עוברת קודם כל בהבנה מעמיקה של המשמעות האמיתית של המושגים שאנו משתמשים בהם, ובדיון כן על ההשלכות של הרעיונות שאנו מקדמים.

אבות למען צדק.