הרוצחות כאן לא מפחידות אותי. הן קורבנות לא פחות משהן פושעות

"הרוצחות כאן לא מפחידות אותי. הן קורבנות לא פחות משהן פושעות" , זאת הכותרת שבחרו לכתבה באתר ynet .

"קורבנות" היא מילה שצריך להשתמש בה בזהירות. כשאנחנו מדברים על רצח בכלל ופיליסייד בפרט.

בפיליסייד רצח ילדים בידי הוריהם – יש קורבן אחד ברור: הנרצח חסר הישע שחייו נגדעו באכזריות.

הניסיון להציג את הרוצחות כקורבנות מהווה עיוות מוסרי חמור.

זוהי רלטיביזציה מסוכנת של פשע נתעב. גם אם נניח שהרוצחת סבלה מטראומות, דיכאון או מצוקה נפשית – אין בכך כדי להפוך אותה ל"קורבן". בחירתה לקחת חיים של אדם או ילד היא מעשה בלתי הפיך שאין לו כפרה.

כשאנחנו מדברים על "קורבנות" בהקשר של רוצחות בכלל ורוצחות ילדים בפרט, אנחנו מטשטשים את הגבול בין טוב לרע ומחלישים את היכולת החברתית לגנות מעשים כאלה. זה יוצר מסר מסוכן שעלול להוביל להצדקת פשעים נוספים.להבנת העיוות המוסרי בהצגת הרוצחות כקורבנות, מחקרו של ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ (2018)פיליסייד (Filicide), חשף לראשונה את ההיקף האמיתי של תופעת רצח ילדים בידי הוריהם ואת הפערים המשמעותיים בין המציאות לבין הנתונים הרשמיים ולענישה שכמעט ואינה קיימת כאשר הרוצחת היא אישה. למחקר המלא של אבי דבידוביץ' – לחץ כאן.

בשנים 1990-2017 אותרו 217 מקרי פיליסייד בישראל, ממוצע של 8.3 מקרים בשנה, 65% מהמקרים בוצעו על ידי אמהות, 35% מהמקרים בוצעו על ידי אבות

מה אשמים הילדים שנרצחו?

בחודש מרץ 2024, פורסם מעצרה של קוראל שוורצבלט מבאר-שבע; אם החשודה ברצח בנה הפעוט לאחר שלכאורה הרעיבה אותו למוות, שני ילדיה הנוספים, בני 4 ו-5, נמצאו מורעבים במצב קשה מאוד.

ביולי 2024 נחשף הציבור לרצח המחריד של ליאם הס איצקוביץ' ז"ל, בן ה-6, הרוצחת אימו סיגל יאנה איצקוביץ'.

בחודש מאי 2023, התינוק בוריס אלטמן לא זכה לחגוג יום הולדת שנה. האבא ארתור חזר הביתה ממשמרת לילה לביתו בקרית אליעזר מהעבודה, ומצא את אשתו מריאנה (28) והתינוק בוריס ללא רוח חיים.האמא, מריאנה אלטמן הרגה את בנה בוריס אלטמן ושמה קץ לחייה בתליה. מי

בחודש פברואר 2018, רצחה האם בת ה-27 בדם קר את בנה הפעוט כבן 3 ו-9 חודשים,הטביעה אותו באמבטיה בביתם, לאחר שמילאה את האמבטיה והחזיקה את ראשו מתחת לפני המים למשך 2-3 דקות". בית המשפט קבע כי האם תישלח לאשפוז לתקופה של עד 25 שנה, לאחר שזוכתה מחמת אי-שפיות.

בחודש אפריל 2018, במלון מי עמי באשדוד אם הטביעה את בנה בן 5 שבועות בג'קוזי לפחות 4 פעמים לדבריה חוותה ״חיזיון אלוהי.בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את האם ברצח וקיבל את עמדת הפרקליטות ופסק כי האם מאשדוד שהטביעה את תינוקה למוות שעברה תישלח לאשפוז פסיכיאטרי לתקופה של עד 25 שנה. משפחתה של האם ערערו לבית המשפט העליון בבקשה לזכות אותה מאשמת רצח, בית המשפט נעתר לערר וזיכה את הרוצחת מהרשעה ברצח.

בחודש ינואר 2017, אם בשנות ה-40 לחייה מהעיר עכו, נמצאה מתה ברחוב בעיר לאחר שקפצה מגובה רב, לאחר שרצחה את בנה בן חמש שגופתו נמצאה בדירת מגורים עם סימני אלימות.

בחודש ינואר 2017 , אם מירושלים בת 36 רצחה את בנותיה בגילאים 11, 9, 4 ו-11 חודשים, לאחר מכן שמה קץ לחייה בתלייה.

ספטמבר 2013, קרינה בריל בת 38, שיספה את גרונם של איגור בן השבע ומירה בת החמש, ולאחר מכן ביצעה וידוא הריגה ודקרה אותם שוב ושוב. אחותה ניסתה לעצור את הרצח הכפול המחריד, היא המשיכה ודקרה אותם, כדי לוודא הריגה.

בחודש ספטמבר 2012, אחלאס אל-ערג'אן, תושבת רהט שהורשעה ברצח שלושה מילדיה. נגזרו עליה 12 שנות מאסר בלבד על רצח שלושה ילדים קטנים: עבד בן 7, מרים בת 5 ודלאל בת 4, ואף ניסתה לרצוח את בתה הרביעית.

בחודש ספטמבר 2010 השליכה אם בת 38 מתל-אביב את שני ילדיה הקטנים, בן 4 שנפצע במצב בינוני-קשה, ובת 6 שנפצעה במצב בינוני. מחלון ביתם שבקומה הרביעית ברחוב מעפילי אגוז שבדרום תל-אביב. למרבה המזל, הילדים שרדו את נסיון הרצח. הם הועברו לבית החולים איכילוב, שם השתפר מצבם והם שוחררו כעבור כמה שבועות. האם הואשמה כי ניסתה לרצוח את ילדיה.

בחודש נובמבר 2010, מיכל אלוני הודתה והורשעה ברצח בנותיה הקטנות, הודתה כי חנקה למוות באמצעות גרב את שתי בנותיה הקטנות נטלי ורוני בנות ה-6 ו-4 בדירתה ברעננה, בתחילה ניסה צוות ההגנה לטעון כי אלוני לא הייתה שפויה בעת ביצוע העבירה, אולם בית המשפט דחה את הטענה לאחר שחוות דעת של הפסיכיאטר המחוזי קבעה כי היא אחראית.

בחודש אוגוסט 2008, אולגה בוריסוב רצחה את בנה אלון בן הארבע לחוף הים בבת ים, שם השליכה אותו למים. הוא נמשה במצב אנוש ומת לאחר זמן קצר. במסגרת הסדר טיעון, הורשעה בוריסוב בהריגה ונידונה לשמונה שנות מאסר.השופטים כתבו בגזר הדין: "הילד היה זכאי לגדול, דמו זועק מן הים".

בחודש ספטמבר 2008, רגינה קרצ'קוב מתל אביב הטביעה למוות את בנה מיכאל בן הארבע בתוך גיגית.. בכתב האישום שהוגש נגדה בגין רצח נכתב כי מיכאל הקטן ניסה להתנגד לאחיזתה, אולם היא לא הרפתה עד אשר חדל לנוע. אז התקשרה למוקד המשטרתי ולחשה למוקדנית: "הרגתי את הבן שלי". רגינה קרצ'קוב הורשעה בהסדר טיעון ונידונה ל-12 שנות מאסר.

בחודש מאי 2001 נידונה אם מקריית-מוצקין ל-12 שנות מאסר, לאחר שהשליכה את תינוקה – רק בן ארבעה חודשים וחצי – מחלון ביתם. בעדותה בבית המשפט אמרה האם, כי הרגישה חסרת אונים וביקשה לנקום בבעלה ובמשפחתה באמצעות הריגת ילדה.

מרץ 1992, מרינה דוידוביץ, אמא, אחות בבית חולים במקצועה, הטביעה באמבטיה את שתי בנותיה – נעמה בת השבע וחצי וליטל בת השלוש וחצי בחדר האמבטיה בביתם שבכרמיאל. לאחר מכן המתינה שאמה תגיע לדירה, יחד הן סידרו את הבית, הלבישו את הילדות ורק כשאחותו של הבעל הגיעה הביתה התקשרו למשטרה. בית המשפט קבע שהיא לא הייתה שפויה – ושלח אותה לאשפוז פסיכיאטרי. בשנת 2005 קבעה ועדה פסיכיאטרית שאין סיבה להמשיך באשפוז – והיא שוחררה.

לסיכום: בני האדם שנרצחו והילדים שנרצחו הם הקורבנות היחידים. הם אלו שחייהם נקטעו באיבם. הם אלו שלא ניתנה להם הזדמנות לחיות, לגדול, לאהוב. הם אלו שקולם נדם לנצח.

במקום לחפש דרכים להבין את הרוצחות, עלינו להתמקד במניעה: זיהוי מוקדם של מצוקה, תמיכה במשפחות במשבר, והגנה על ילדים בסיכון. זו האחריות החברתית שלנו כלפי החפים מפשע שאינם יכולים להגן על עצמם.

"קורבנות" היא מילה שמגיעה לאנשים ולילדים שנרצחו. לא לאלו שבחרו לרצוח אותם.

אבות למען צדק.