בית המשפט המחוזי בבאר שבע הפך פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד וקבע כי מלוא הזכויות בדירה בה התגוררו בני זוג נשואים במשך כ-13 שנה שייכות לבעל בלבד.
נקבע כי פסיקת בית המשפט באשדוד לפיה רק 75% מהדירה שייכת לבעל אינה עושה עמו צדק
האישה, טענה כי מאז שהחלו לגור יחד בדירה, שניהם שילמו את המשכנתה עליה, ונשאו יחד בהוצאות ההחזקה והשיפוץ שלה. עו"ד יוסף בן דיין שייצג את האישה, טען כי הייתה כוונת שיתוף בדירה שנגזרת בין היתר מהנישואים והחיים המשותפים בדירה, כמו גם מתרומת האישה בהחזר ההלוואות שנלקחו לאורך השנים לצורך רכישת הדירה ותחזוקתה.
האיש, באמצעות עו"ד יורם ביתן שייצג אותו, טען כי הדירה נרכשה על ידו בשנת 2000, עוד לפני שהצדדים הכירו, ומאז הוא נושא לבדו בהחזרי המשכנתה וההלוואות הנוספות שנלקחו.
עוד טען האיש, כי בין השניים התקיימה הפרדה רכושית מלאה שהמשיבה הודתה בה למעשה בהתנהגותה, שכן במסגרת התביעה לאיזון משאבים שהגישה היא לא ציינה את הרכוש שלה וביקשה לאזן רק את הרכוש שלו.
השופטת גאולה לוין שכתבה את פסק הדין עמדה תחילה על כך שהמערער רכש את הדירה חמש שנים לפני הנישואין, ולכן היא אינה נכס בר איזון לעניין סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג (הקובע חלוקה שווה בתום חיי הנישואין). לפיכך יש לברר האם הייתה בין הצדדים כוונת שיתוף ספציפי ביחס לדירה. זאת ועוד, לצורך החלת השיתוף נדרש "דבר מה נוסף" (מעין ראיה חיצונית שמעידה על שיתוף), וכי בתי המשפט נוטים להכיר בהשקעות כספיות בדירה מצד בן הזוג הטוען לשיתוף כ"דבר מה נוסף".
השופטת פסקה, לאחר שבחנה את מסכת הראיות קבעה כי המשיבה לא הצליחה להרים את הנטל ולהוכיח קיומו של שיתוף בדירה. השופטת קבעה כי לצורך הכרה בשיתוף בדירה "אין די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים לאורך זמן" ויש לבחון את התנהלות המשיבה ביחס לדירה. והוסיפה כי האישה לא יכולה להחזיק את החבל בשני קצותיו, כך שמצד אחד הגישה תביעה לאיזון משאבים מבלי לכלול בה את הנכסים שצברה במהלך השנים, ומצד שני ביקשה להחיל שיתוף על הדירה.
אבות למען צדק.
