לכל אבא שנלחם על מקומו, על הנוכחות שלו בחיי ילדיו, יש רגעים שבהם המציאות טופחת על פניו בעוצמה.
רגעים שבהם מערכת שלמה – בין אם זו מערכת המשפט או מערכת החינוך – מסמנת לו שהוא דמות משנית, כספומט, או במקרה הטוב, אורח לרגע.
השבוע, פוסט אחד, תמים למראה, שכתב אבא בשם ד.פ בקבוצת פייסבוק מקומית "תושבי רמת גן", הצליח לזקק בדיוק את התסכול המר הזה שכולנו מכירים.
ד' תיאר את גועלו מ"טקס בנות מצווה" שהתקיים בבית הספר של בתו.
תחת הכותרת היפה של "העצמה נשית", הוא מצא את עצמו בתוך אירוע שמחק באופן שיטתי ומוצהר כל זכר לגבריות, לאבהות. זה התחיל בנאום של המנהלת, המשיך בשאלות תמוהות של המנחה, והגיע לשיא צורב במיוחד: שלוש ילדות עלו לבמה להודות לדמויות משמעותיות בחייהן. אחת הודתה לאמא. השנייה לסבתא. השלישית לדודה.
"שאלתי בסקרנות יתר", כותב ד', "איך ייתכן שלא נמצא האבא או הסבא?". התשובה שקיבל היא בלתי נתפסת: נאמר לו שהבנות התבקשו להודות רק לנשים.
הסיפור של ד' הוא לא סיפור על אגו פגוע של אבא שלא קיבל תודה. זהו סיפור על מחיקה. זוהי המחשה כואבת לאופן שבו אידיאולוגיות, יפות ככל שיהיו על הנייר, הופכות בשטח לכלי של הדרה וניכור.
כאן, בלב מערכת החינוך, במקום שבו אמורים ללמד על שוויון וערכי משפחה, שותלים בראשן של ילדות בנות 12 את הרעיון שהאבא הוא דמות שקופה. הוא קיים, אבל לא רלוונטי למעמד המרגש הזה. תפקידו מסתכם, כנראה, בלהסיע, לממן ולהתפעל מהצד.
התסכול של ד' הוא התסכול של כולנו. זו אותה תחושה שאנו חווים כשבית המשפט מתייחס אלינו כאל "הסדר ראייה" במקום הורים.
זו אותה תחושה כשהיועצת בבית הספר מרימה טלפון קודם כל לאמא "כי זה מה שנהוג". זו ההבנה העמוקה שהורות שווה היא עדיין סיסמה ריקה עבור חלקים גדולים מהחברה הישראלית.
לד', ולאלפי האבות שמרגישים כמוהו: אתם לא לבד.
הפוסט שלך הוא לא רק קיטור אישי, הוא זעקה של דור שלם של אבות שמסרבים להיות שקופים.
אנחנו לא ההורים של פעם. אנחנו מעורבים, אנחנו נוכחים, אנחנו אוהבים, ואנחנו חלק בלתי נפרד מחיי ילדינו – לא רק כשהמערכת מרשה לנו, אלא תמיד.
המאבק שלנו הוא לא רק בבתי המשפט, הוא מתחיל בדיוק שם, במסדרונות בית הספר, בטקסים ה"תמימים" האלה. אנחנו נמשיך להילחם כדי להיות הורים שווים. הורים נוכחים. הורים שלא ניתן למחוק.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.