ת"פ 4693-09-22 , בפני השופטת אליאנא דניאלי, פסק הדין ניתן ביום 16/5/2024.
גבר כבן 50 זוכה בבית המשפט בנתניה לאחר דיון הוכחות בכתב אישום המונה 5 אישומים והמייחס לו עבירות אלימות קשות ואיומים כנגד מי שהייתה אשתו וכנגד בנו.
את הנאשם ייצג עורך הדין יעקב שקלאר, אשר שכנע את השופטת כי המתלוננת משתמשת בתלונות שווא על מנת להשיג יתרונות רכושיים בגירושין וכדי לסלק את בעלה מביתו שלו.
כאמור בפסק הדין, כתב האישום התבסס על דבריה של המתלוננת בלבד, ועל עדותם של חבריה שלא נכחו באירועים המיוחסים לנאשם, חבריה העידו על סיפורים ששמעו מהמתלוננת , לבית המשפט לא הוגשו ממצאים עובדתיים או הוכחות בלתי תלויות.
השופטת: "כמצוות הוראת סעיף 182 בחוק סדר הדין הפלילי נוסח משולב, התשמ"ב,1982- אני מודיעה על זיכוי הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום."
כמבואר לעיל, העד המרכזי הרלוונטי לאישומים הרביעי והחמישי לא העיד בפניי, ולא הוצגו די ראיות 6
על מנת להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישומים אלו.



אשר לאישום השלישי: הרי שהמאשימה הציגה את עדות המתלוננת, את עדות חבריה אשר העידו לגבי מצב נפשי נסער בסמוך לאירוע, וכן הוצגו תמונות ומסמך רפואי התומכים לכאורה במיוחס לנאשם במסגרת אישום זה.
ואולם נוכח התרשמותי הכוללת ממצב הדברים בין המתלוננת לנאשם, וקשיים הנעוצים בראיות התומכות באישום זה באופן פרטני, באתי לכלל מסקנה – לאחר התלבטות – כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק בגין אישום זה.
בנסיבות אלו, אף מבלי להכריע בטענות נוספות של ההגנה באשר למהימנות המתלוננת, מידת זיכרונה, פרטים אותם הוסיפה בעת עדותה, הפער בין שעת האירוע לשעת הגעתה לרופא, כבישת עדותה וכיוצא בזה, באתי לכלל מסקנה כי קיים קושי לקבוע במידה הנדרשת בפלילים כי האירוע התרחש באופן בו תיארה אותו המתלוננת.
אשר לאישום השני: הרי שהראיות באישום זה מושתתות למעשה על גרסת המתלוננת לבדה. לפיכך, הקשיים שפורטו לעיל באשר לאפשרות להשתית הרשעה על דברי המתלוננת לבדה, מועצמים בנסיבות אלו כאשר עסקינן בראיה יחידה, ללא כל תימוכין.
איני מתעלמת גם כאן מקשיים בגרסת הנאשם, כגון התהייה מדוע השתמש במחשב הנייד של המתלוננת, ככל שטען את מחשבו שלו, שכן ניתן כידוע להשתמש במחשב נייד גם בעודו בטעינה. ואולם הנאשם לא נחקר בסוגיה זו, ולפיכך היא נותרת בלתי פתורה.
בסופו של יום, לא ניתן לשלול את גרסת הנאשם לפיה המתלוננת היא שהפעילה כח באירוע זה, באופן שאיפשר לה ליטול את המחשב מידו, וכי היא רצה אל החדר נוכח מעשיה, ולא מחמת חשש מפני הנאשם.
משכך, לא ניתן גם לגבי אישום זה לקבוע כי האירוע התרחש מעבר לספק סביר כטענת המאשימה, ובנסיבות אלו לא ניתן אף לשלול כי דברי הנאשם למתלוננת נאמרו בהקשר של הליך הגירושין, אגב חטיפתה את המחשב הנייד שלה, ולא על מנת להפחידה או לאיים עליה כהגדרת החוק. בנסיבות אלו, מזוכה הנאשם גם מהמיוחס לו באישום זה.
אשר לאישום הראשון: המסקנות שלעיל רלוונטיות גם לניתוח ראיות האישום הראשון, אשר אף הוא מושתת על גרסת המתלוננת לבדה. בהקשר לאישום זה יוזכר כי לטענת המתלוננת, הנאשם הכניס את אצבעו לעינה עד כי חשה שהוא מנסה לעקור אותה. חרף זאת, וחרף טענת המתלוננת כי נותר לה סימן עקב כך, העירה החוקרת כי אינה רואה סימן לחבלה. דומה כי אין חולק כי ככל שהוכנסה אצבע לעין המתלוננת, משהגיעה המתלוננת להתלונן על כך במשטרה בסמוך לאירוע, מצופה היה כי יוותר סימן כלשהו – אדמומיות או סימן אחר, בעינה.
נוכח המכלול שתואר לעיל, לא נמצאו די ראיות על מנת להרשיע את הנאשם גם במיוחס לו במסגרת אישום זה.
משכך, וכאמור בראשית הדברים, מזוכה הנאשם מהמיוחס לו בכתב האישום.
תופעת תלונות השווא גורמת עוול לגברים רבים בישראל.
אבות למען צדק
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.