בית הדין הרבני הגדול: הבעל רכש דירה טרום הנישואין – האם לאישה זכויות בנכס

פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, קבע גבולות ברורים לסוגיית "שיתוף ספציפי".

פסק הדין הופך את החלטת בית הדין האזורי וקובע: מגורים משותפים ותשלום משכנתא שוטף אינם מהווים, כשלעצמם, עילה להענקת מחצית מהזכויות בדירה שנרכשה זמן רב לפני הנישואין.

ערכאה: בית הדין הרבני הגדול ירושלים. מספר תיק: 1526904/1. הדיינים: הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז-אילוז, הרב יגאל לרר.

המערער (הבעל): מיוצג ע"י עו"ד איילת חן. המשיבה (האישה): מיוצגת ע"י עו"ד חיים ויקי שמעוני.

רקע עובדתי

שנת 1999: האיש רוכש דירה "על הנייר" בסך של כ-654,000 ש"ח, מתוכם הון עצמי של 140,000 ש"ח ומשכנתא של 414,000 ש"ח.

שנת 2004: האיש עובר להתגורר בדירה לבדו לאחר סיום הבנייה.

שנת 2008: הצדדים מכירים (פער גילאים: הוא בן 36, היא בת 20).

שנת 2011: הצדדים נישאים, לאחר מגורים משותפים קצרים בדירה טרם החתונה.

שנת 2012: ניטלת הלוואה נוספת בסך 100,000 ש"ח הרשומה על שם שני הצדדים.

שנת 2019: הסתיים הליך הפרצלציה בבניין, והדירה נרשמה בטאבו על שם האיש בלבד.

המחלוקת המשפטית

בית הדין האזורי בנתניה פסק תחילה ברוב דעות כי הדירה תחולק בשווה בין הצדדים. האיש ערער על החלטה זו, בטענה שחוק יחסי ממון מחריג נכסים שהיו בבעלות צד אחד ערב הנישואין.

טיעוני האיש (המערער)

העדר כוונת שיתוף: הדירה נרכשה 12 שנים לפני הנישואין וכל המשכנתא שולמה על ידו.

ההלוואה מ-2012: מדובר בהלוואה "לכל מטרה" ולא למטרת רכישת הדירה. רישום האישה כלווה נבע מדרישת הבנק כבטוחה בלבד.

הפרדה רכושית: הצדדים ניהלו חשבונות נפרדים עד שנת 2016.

העדר השבחה: לא בוצע שיפוץ משמעותי בנכס למעט התקנת פרקט.

טיעוני האישה (המשיבה)

שיתוף בפועל: האישה טענה כי הצטרפה לחשבון ממנו שולמה המשכנתא וכי הוריה סייעו כלכלית במימון הוצאות הבית והמשכנתא.

מצגי שווא: טענה כי האיש הבטיח לה שהדירה שייכת לשניהם ואף הציגה הקלטות של שיחות בנושא.

השקעה והסתמכות: האישה טענה כי ויתרה על רכישת דירה משלה כי סמכה על כך שהדירה משותפת.

הכרעת בית הדין הגדול

בית הדין הגדול קיבל את הערעור פה אחד ואימץ את דעת המיעוט מבית הדין האזורי. הדיינים הדגישו מספר עקרונות יסוד.

מבחן ה"דבר מה נוסף" לא התקיים: בהתבסס על פסיקת ביהמ"ש העליון (פס"ד אבו-רומי ודנג"ץ 8537/18), נקבע כי לא די בחיי נישואין ממושכים כדי להקנות זכויות בנכס חיצוני. יש להוכיח "דבר מה נוסף", כגון השקעה כספית משמעותית או שיפוץ מסיבי – דבר שלא קרה במקרה זה.

בחינת הפרמטרים לשיתוף: מקור הנכס: נרכש עשור לפני הנישואין מהון עצמי של האיש. שיפוץ: לא הוכח שיפוץ משמעותי. קיום חשבונות נפרדים במשך שנים רבות סותר את טענת השיתוף. הדירה נותרה רשומה על שם האיש בלבד גם לאחר הליך הפרצלציה ב-2019, למרות הפצרות האישה.

זאת ועוד, בית הדין הגדול קבע כי גם אם האיש הבטיח לשתף את האישה בעתיד (בזמן הפרצלציה), העובדה שלא עשה זאת בפועל מעידה על העדר גמירות דעת לשיתוף. הבטחה למתנה שלא הושלמה ברישום ניתנת לביטול, במיוחד כשלא הוכח צעד אקטיבי לשיתוף.

פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול

הדירה נשארת בבעלותו הבלעדית של האיש. תביעת האישה למחצית מהזכויות נדחתה.

החזר כספי חלקי: מאחר שתשלומי המשכנתא השוטפים לאחר הנישואין שולמו מכספים שנחשבים "רכוש משותף" (לפי חוק יחסי ממון), האישה זכאית לקבל מחצית מסכום תשלומי המשכנתא המקורית ששולמו מיום הנישואין ועד הגירושין.

הצמדה: הסכום יוצמד למדד המחירים לצרכן בלבד (ולא למדד מחירי הדיור).

הלוואת 2012: האישה אינה זכאית להחזר בגין הלוואה זו, שכן נקבע כי שימשה "לכל מטרה" ולא לרכישת הנכס.

פורסם על ידי: אבות למען צדק.