האמת המרה: זנות ופונדקאות הן סחר בגוף האישה

לשלם על שירותיה של אישה לשעה זו עבירה פלילית, איך לשכור את רחמה לתשעה חודשים הפך למצווה חברתית?

זו השאלה שכל איש ציבור, משפטן ופעיל חברתי בישראל חייב לשאול את עצמו לפני שהוא מתייצב מול המצלמות. האם המוסר שלנו נמדד לפי משך הזמן שבו אנו "משתמשים" בגוף האישה, או לפי עומק הכיס של מי שקונה את השירות? האם הגוף הנשי הוא זירת מסחר רק כשזה נוח לאג'נדה מסוימת, וקודש הקודשים כשמדובר באג'נדה אחרת? המציאות הישראלית הנוכחית יצרה מדרג מוסרי מעוות שבו אותה פעולה של רכישת שימוש בגוף נשי מקבלת יחס הפוך לחלוטין בהתאם לתוצאה הסופית, תוך התעלמות מוחלטת מהפגיעה באוטונומיה של האישה.

המוסר הפמיניסטי

אי אפשר לדבר על צביעות בתחום הפונדקאות מבלי להזכיר את השרה לשעבר מירב מיכאלי. במשך שנים הייתה מיכאלי מהקולות הבולטים ביותר נגד מוסד הפונדקאות. היא כינתה זאת "סחר בנשים", טענה כי "השכרת רחם היא פרקטיקה נצלנית" ואף הגדילה לעשות כשהשוותה את התהליך לזנות ולדיכוי פטריארכלי בוטה. היא הטיפה מעל כל במה שגוף האישה אינו רכוש שניתן להעבירו מיד ליד תמורת תשלום. אולם, כאשר הרצון האישי פגש את האידיאולוגיה הנוקשה, האידיאולוגיה התפוגגה. מיכאלי ובן זוגה יצאו להליך פונדקאות בארה"ב. פתאום, ה"ניצול" הפך ל"נס", וה"סחר" הפך לסיפור אישי מרגש של הורות מאוחרת. הציבור הישראלי נותר עם שאלה פתוחה ומדממת: האם פונדקאות היא "פשע נגד נשים" רק כשזה קורה אצל אחרים.

הדיסוננס החוקי

בשנים האחרונות נוצר בישראל פרדוקס משפטי שאין לו אח ורע בעולם, כאשר המדינה קידמה בו-זמנית שתי תפיסות עולם הפוכות לחלוטין. מצד אחד, ב-10 ביולי 2020 נפל דבר בישראל ונכנס לתוקפו חוק איסור צריכת זנות. חוק זה קבע כי צריכת זנות היא עבירה פלילית ומנהלית, מתוך תפיסה חד-משמעית שגוף האישה אינו סחורה ושלא קיימת "הסכמה חופשית" בתוך סיטואציה של ניצול כלכלי. מצד שני, הפונדקאות התרחבה בחקיקה ובפסיקה. התזמון של שני המהלכים הללו חושף את עומק השבר המוסרי: בעוד שיד אחת של המדינה מחוקקת חוקים להגנה על "כבוד האישה" מפני שכירת שירותי מין, היד השנייה פותחת לרווחה את הדלת לשכירת שירותי רחם, כאילו מדובר בשני עולמות תוכן שונים לחלוטין ולא באותו גוף נשי המושכר תמורת ממון.

פרדוקס ההסכמה

מבחינה משפטית, חוק איסור צריכת זנות נשען על ההנחה היסודית שבתנאים של עוני, מצוקה וחוסר ברירה, ה"הסכמה" אינה אלא אשליה. המדינה קבעה שגם אם אישה מצהירה שהיא מעוניינת לעסוק בזנות, החוק יגן עליה מעצמה ומהלקוח כי פערי הכוחות הופכים את החוזה לבלתי מוסרי. אם המדינה קובעת שאישה אינה יכולה למכור שירותי מין בגלל פערי כוחות מובנים, עליה להסביר ביושר כיצד אותה אישה יכולה "להסכים" למכור את רחמה. הרי בשני המקרים מדובר בנשים המגיעות לרוב מרקע כלכלי וחברתי נחות משמעותית מהלקוח ששוכר את שירותיהן. מדוע בעולם הזנות אנו רואים באישה קורבן חסר ישע של המערכת הקפיטליסטית, אך בעולם הפונדקאות אנו הופכים אותה פתאום ל"שותפה לדרך" וליזמית נאורה של גופה? האם הצורך בילד הופך את הניצול הכלכלי למוסרי יותר מאשר הצורך בסיפוק מיני? זוהי אפליה מעמדית בוטה במסווה של ליברליזם.

בין עבירה פלילית לחותמת כשרות ממשלתית

הסתירה המשפטית הזו זועקת לשמיים בכל פעם שמשטרת ישראל אוכפת את איסור צריכת זנות. בזמן ששוטרים רושמים קנסות כבדים ופותחים תיקים פליליים למי ששוכר את גוף האישה לדקות ספורות של מגע, משרד הבריאות ובתי המשפט מעניקים חותמת כשרות וליווי רשמי לחוזים שבהם נשכר גוף האישה לתשעה חודשים של שליטה טוטאלית. פונדקאות אינה רק "שימוש" ברגע נתון; היא דורשת מהאישה לוותר על האוטונומיה שלה 24 שעות ביממה, לעבור תהליכים הורמונליים פולשניים, לעמוד בבדיקות חודרניות ולחשוף את עצמה לסיכונים בריאותיים חמורים עד כדי סכנת חיים. כיצד ייתכן שפעולה של דקות ספורות נחשבת בחוק לפשע נגד כבוד האדם, בעוד שעבוד פיזיולוגי ונפשי של חודשים ארוכים נחשב למעשה נאור ומתקדם בחסות המדינה? אם נקבל את הקביעה שגוף האדם הוא "מחוץ לסחר", הכלל הזה חייב לחול על כל הפונקציות הביולוגיות ללא יוצא מן הכלל, ולא לשמש ככלי ניגוח פוליטי בידי החזקים.

זנות ופונדקאות: הדמיון המבעית

הטיעון המשפטי של תומכי הפונדקאות נשען תמיד על "חופש החוזים", אך במשפט הישראלי חוזה הנוגד את "תקנת הציבור" הוא בטל ומבוטל מיסודו. אין חוזה שנוגד את המוסר האנושי ואת ערך השוויון יותר מאשר חוזה שבו אישה מתחייבת לוותר על האוטונומיה על גופה, לעבור ניתוחים קיסריים ולהיפרד מילד שנשא בבטנה – הכל עבור תשלום כספי.

בזנות הלקוח משלם על "הנאה", ובפונדקאות הלקוח משלם על "מוצר", אך בשני המקרים האישה היא האמצעי והכסף הוא המניע.

מי שמנסה לצייר את הפונדקאות כ"אלטרואיזם" משקר לעצמו; אם זה היה חסד טהור, לא היו עוברים מאות אלפי שקלים מיד ליד ולא הייתה קיימת תעשייה משומנת של תיווך.

הגיע העת להפסיק את הריקוד הציני על שתי החתונות. אי אפשר לרדוף גברים על צריכת זנות בשם "כבוד האישה", ובו בזמן לאפשר לאליטה לסחור ברחמן של נשים מוחלשות בשם "הזכות להורות".

אם גוף האישה אינו למכירה – הוא אינו למכירה, לא לשעה ולא לתשעה חודשים. הגיעה השעה להחיל את עקרונות היושרה גם על תעשיית הפונדקאות ולהפסיק למדוד מוסר לפי עומק הכיס.

פורסם על ידי: אבות למען צדק.