האם הספר הצד השני של הכאב מסמן את שינוי תפיסה?

מאמר מאת: אבות למען צדק

בישראל של שנת 2025, בעידן הדרישה לשוויון בין המינים והמודעות הגוברת לזכויות האדם, קיימת עדיין תופעה נרחבת שהחברה מסרבת להכיר בה, אנשי מקצוע מתקשים להתמודד איתה, והמערכות הטיפוליות נכשלות בטיפול בה.

מדובר בתופעה של גברים החיים עם בת זוג מתעללת ואלימה – מציאות כואבת שעליה מאיר אור חדש ד"ר בני ביילי בספרו החדשני "הצד השני של הכאב: גברים החיים עם בת זוג מתעללת".

הספר, שיוצא לאור בהוצאת רסלינג, מציב בפנינו מראה קשה ונטולת פשרות של מציאות שהחברה הישראלית מעדיפה להתעלם ממנה. באמצעות מקרים קליניים, ממצאים מחקריים מהמעודכנים ביותר, וניתוח חברתי עמוק, חושף ביילי את האמת הלא נוחה: אלימות מצד נשים כלפי בני זוגן אינה תופעה שבשוליים, אלא בעיה נרחבת הדורשת הכרה מיידית והתייחסות מקצועית רצינית.

אך מדוע נושא זה נתקל בהתנגדות כה עזה? מדוע כל ניסיון להעלות את הנושא מתקבל באופן אוטומטי בטענה "נשים נפגעות יותר"?

מדוע המערכות הטיפוליות והמשפטיות בישראל נכשלות באופן שיטתי בטיפול בגברים קורבנות אלימות? על שאלות אלה מנסה המאמר הנוכחי לענות, תוך הצגת הראיות המחקריות המשכנעות ביותר לקיומה של התופעה ולהיקפה האמיתי.

נתונים בישראל

המחקר הישראלי העדכני ביותר בנושא, שפורסם בספטמבר 2024 על ידי הוועדה הבין-משרדית למלחמה באלימות במשפחה במשרד הרווחה והביטחון החברתי, בשיתוף עם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ויוזמת "קווים אדומים", חושף נתונים המערערים את כל התפיסות הרווחות בנושא.

לעיון במחקר המלא יוזמת קווים אדומים ומשרד הרוווחה.

המחקר מגלה כי 3.8% מהגברים בישראל – כ-100,000 גברים – סבלו מאלימות מצד בת זוגם בשנים שקדמה למחקר.

מתוכם, 1.9% (כ-50,000 גברים) חוו אלימות פיזית קשה. נתונים אלה מעמידים את שיעור הגברים הנפגעים מאלימות במספרים דומים לאלה של נשים נפגעות, בניגוד גמור לתפיסה הרווחת.

אולם הנתון המזעזע ביותר נוגע להתנהגות החיפוש אחר עזרה: רק 20% מהגברים הנפגעים דיווחו על העבירות וחיפשו עזרה, לעומת 41% מהנשים הנפגעות. כאשר גברים אכן פנו לעזרה, 36% מהם פנו לארגונים פרטיים ולא למוסדות רשמיים – עדות ברורה לכישלון השיטתי של המערכות הרשמיות.

נתוני משטרת ישראל חושפים מציאות מטרידה עוד יותר: כ-30% מכלל התלונות על אלימות בין בני זוג מוגשות על ידי גברים נגד נשים. מדובר באותם גברים מעטים שהעזו להתגבר על הסטיגמות החברתיות הכבדות ופנו למשטרה לעזרה. אולם במקום לקבל סיוע, רבים מהם מוצאים את עצמם עצורים ובחקירה.

התופעה המטרידה מתרחשת כך: בעידן "מאמינות לך", כאשר גבר מגיש תלונה על אלימות מצד בת זוגו, האישה מגיבה בטענה נגדית שהוא הוא האלים. המשטרה, המונחית על ידי המדיניות הרווחת של העדפת גרסת האישה, נוטה להאמין לה ולא לו. התוצאה היא שהקורבן הופך לנאשם, והמתעללת הופכת לקורבן – תופעה שמהווה המשך ישיר להטיה המגדרית הפוגעת בגברים.

מנתוני המשטרה עולה כי מהתיקים שנפתחו בעקבות תלונות גברים, רק כ-15% מגיעים לכתב אישום כנגד הנשים, לעומת שיעורים גבוהים בהרבה כאשר נשים מתלוננות על גברים. פער זה מעיד על הטיה מערכתית כנגד גברים קורבנות אלימות, הן ברמת המערכת המשפטית והן ברמת התפיסה החברתית.

המחקר הישראלי

הממצאים החדשים מתחברים לגוף מחקרי ישראלי מתפתח שהחל כבר בשנות ה-90. פרופ' שרה בן דוד ז"ל, הייתה הראשונה לשאול בישראל את השאלה הקריטית: "קורבנות גברים במשפחה – האם יש תופעה כזו?" עבודתה הפורצת דרך הניחה את היסודות להכרה בתופעה ופתחה את הדרך למחקרים מתקדמים יותר.

המשך משמעותי לעבודתה של פרופ' בן דוד מגיע מהמחקר של ד"ר יעל וילצ'יק-אביעד מאוניברסיטת אריאל וד"ר יואב מזא"ה, שפורסם תחת הכותרת "אלימות אילמת – גברים כקורבנות".

מחקר זה, מהווה ציון דרך במחקר הישראלי והוא בחן באופן שיטתי את התופעה של גברים כקורבנות לאלימות נשית.

מחקר שפורסם לאחרונה ( The Paradox of Powerlessness: Narratives of Violence Among Israeli Women Who Were Violent Towards Their Male Partners ) בראשות ד"ר שני פיצ'ו, ד"ר חיה פאסיק, מורן רון, וד"ר יעל וילצ'ק-אביעד מוסיף ממד חשוב נוסף: נשים מפעילות גם אלימות הכוללת שימוש מניפולטיבי ברשויות החוק, כגון הגשת תלונות שווא כדי להרע לבן זוגן.

הממצאים הישראליים מתיישבים עם מחקרים בינלאומיים נרחבים המצביעים על סימטריה מבחינת השימוש באלימות בין בני זוג. מחקרים של Ansara & Hindin (2010), Lövestad & Krantz (2012), ושל Steinmetz עוד בשנת 1977, מראים דפוסים דומים ברחבי העולם.

ישנן אף אינדיקציות מחקריות לכך שנשים נוקטות באלימות בשיעור גבוה יותר מזה של גברים , 55.8% של נשים צעירות דיווחו על אלימות שהן הפעילו, 30.5% של גברים צעירים דיווחו על אלימות שהופעלה עליהם על ידי נשים (Fehringer & Hindin, 2009).

נתונים אלו עולים הן מדיווחים של גברים עצמם (Cook, 2009) והן מדיווחים של נשים (Magdol et al., 1997), מה שמחזק את מהימנות הממצאים.מחקר חשף שימוש מניפולטיבי לרעה בהליכים משפטיים כתלונות שווא , Intimate Partner Abuse of Men  Tilbrook, Allan & Dear 2010 

מחקר נוסף אשר חשף שימוש מניפולטיבי לרעה בהליכים משפטיים כתלונות שווא , Intimate Partner Abuse of Men  Tilbrook, Allan & Dear 2010 

סימטריה מגדרית בכל העולם

המחקר הישראלי מתחבר ל-200 מחקרים בינלאומיים מהעשור האחרון המצביעים על תמונה דומה ברחבי העולם. המטה-אנליזה הנרחבת של ג'ון ארצ'ר (John Archer) מראה כי נשים נוטות להשתמש באלימות פיזית בזוגיות בשיעורים דומים או אף גבוהים יותר מגברים, במיוחד בקרב זוגות צעירים.

המחקר של מורי שטראוס (Murray Straus – Dominance and symmetry in partner violence by male and female university students in 32 nations) בחן 32 מדינות וכלל למעלה מ-13,601 סטודנטים. הממצאים מגלים כי אלימות דו-כיוונית היא הדפוס השכיח ביותר (51.9% מהמקרים), ואחריה אלימות של נשים בלבד (31.9%), ורק במקום השלישי אלימות של גברים בלבד (16.2%). בקרב זוגות שחווים אלימות, 71.2% מראים סימטריה מגדרית בהתעללות.זה המחקר שמאתגר לחלוטין את התפיסה הרווחת ומראה שנשים מבצעות אלימות בשיעורים גבוהים, ושהדפוס השכיח ביותר הוא אלימות דו-כיוונית.

דפוס זה חוזר על עצמו במדגמים קליניים ומשפטיים, כאשר 72.3% מהמקרים מראים אלימות דו-כיוונית. הממצאים מתיישבים עם ההבנה הגוברת כי המניעים לאלימות דומים בין גברים ונשים: נקמה על פגיעה רגשית, לחץ, קנאה והבעת כעס. הטענה כי נשים משתמשות באלימות בעיקר להגנה עצמית לא קיבלה תמיכה מחקרית מוצקה.

הטיה כנגד גברים קורבנות

ד"ר בני ביילי מאיר בספרו היבט מרכזי שלעתים קרובות נעלם מהשיח הציבורי: התפיסה החברתית של גבריות בישראל יוצרת חסמים כמעט בלתי עבירים בפני גברים המבקשים עזרה. המחקר מראה כי 75% מהגברים הישראלים מסכימים כי "גברים צריכים להימנע מהפגנת חולשה וכאב יותר מנשים", ו-72% מהגברים היהודים מאמינים כי שירות ביחידות קרביות "הופך בנים לגברים".

הזהות הגברית הישראלית, המעוגנת עמוק בקודי הצבא ובהפגנת כוח, הופכת קורבנות לבלתי תואמת עם הציפיות החברתיות. כפי שמתאר ביילי בפרק הרביעי מספרו, גברים קורבנות אלימות חווים "בושה כפולה": פעם אחת בעיני עצמם כגברים ש"כשלו", ופעם שנייה בעיניי החברה שרואה בהם מושא לצחוק או לספק.

אנשי המקצוע נכשלים

אחד הממצאים המטרידים ביותר של המאמר של פרופ' זאב וינשטוק ועמיתיו, שפורסם "חברה ורווחה", עוסק בפער בין "נכונות" ל"מוכנות" בקרב עובדים סוציאליים בישראל. המאמר חושף כי בעוד שיש נכונות רבה לטפל בגברים קורבנות, המוכנות האמיתית – הכוללת את הכלים הרגשיים והמקצועיים הנדרשים – חסרה.

המקרה המזעזע שתואר במחקר, בו עובד סוציאלי חקר אלימות במשפחה סיפר על חוויתו האישית כקורבן לאלימות מצד בת זוג וזכה לתגובות צחוק וזלזול מצד עמיתיו, מדגים את הבעיה בצורה חדה. כפי שציינה אחת מחברות הפאנל: "האם ההתגובות הללו היו נשמעות גם אילו הסיפור היה מושמע מפי אישה שסבלה מאלימות של גבר?"

השאלה הרטורית הזו פותחת חלון לבעיה עמוקה יותר. המחקר מצביע על כך שההתייחסות לאלימות כלפי נשים היא כאל טרגדיה, בעוד ההתייחסות לאלימות כלפי גברים היא כאל קומדיה. גישה זו לא רק פוגעת בגברים קורבנות, אלא מעכבת את פיתוח טיפולים יעילים ומקצועיים.

הספר שמעורר סערה

ספרו של ד"ר בני ביילי מפרסם בנקודת זמן חשובה. החוקר הקליני, שצבר שנות נסיון ארוכות בטיפול בזוגות ובמשפחות, מביא לידיעת הציבור הישראלי תופעה שעד כה הוסתרה ברובה מהעין הציבורית. הספר, המבוסס על מקרים קליניים אותנטיים וממצאים מחקריים עדכניים, מציג תמונה מורכבת ומטרידה של דינמיקות זוגיות שבהן האישה היא הצד התוקפני והמתעלל.

הפרק הרביעי בספר, "גברים החיים עם בת זוג מתעללת: השלכות נפשיות", מהווה תרומה משמעותית להבנת התופעה. ביילי מתאר כיצד הציפיות החברתיות מגברים להפגנת חוסן, כוח ושליטה יוצרות מצב בו קורבנות גברים נתקעים במעגל של בושה, דחייה והכחשה עצמית.

הספר חושף כי גברים קורבנות אלימות חווים את אותן השלכות נפשיות כמו נשים: דיכאון, חרדות, בדידות, התכנסות עצמית, נסיגה מתפקודים חברתיים והוריים, ובמקרים קיצוניים – מחשבות וניסיונות אובדניים. ההבדל העיקרי טמון בקושי הרב של גברים לחפש עזרה ובהיעדר המערכות התומכות המותאמות לצרכיהם הייחודיים.

מעבר לאלימות הפיזית

אחד החידושים החשובים בעבודתו של ביילי הינה ההרחבה של הגדרת האלימות מעבר לאלימות הפיזית. המחקר מזהה מספר סוגי התעללות שנשים מפעילות כלפי בני זוגן:

אלימות רגשית ופסיכולוגית: כוללת השפלה, קללות, איומים, בידוד חברתי ומשפחתי, שליטה ומניפולציה רגשית. 95% מהגברים במחקר דיווחו על סוג זה של התעללות.

אלימות כלכלית: שליטה בהתנהלות הכספית הביתית, מניעת מידע כספי, איומים כלכליים. 38% מהגברים דיווחו על התנהגות זו.

אלימות משפטית או "ניצול לרעה של המערכת": תלונות שווא במשטרה, הוצאת צווי הרחקה מזויפים, ניצול המערכת המשפטית לצורך נקמה ושליטה. 49% מהגברים חוו סוג זה של אלימות.

שימוש לרעה בילדים: איומים להרחיק את הגבר מילדיו, שטיפת מוח לילדים כנגד האב, ניצול הילדים כ"כלי נשק" רגשי. 64% מהגברים דיווחו על תופעה זו.

אלימות מינית: כפייה מינית, אונס, ניצול מיני. אף שנתונים מדויקים קשים להשגה בשל הרגישות של הנושא, המחקרים מצביעים על שיעורים משמעותיים של גברים החווים פגיעה מינית מצד בת זוגם.הכחשה שיטתית

הכחשה שיטתית

אולי ההיבט המטריד ביותר בכל התופעה הוא התגובה השיטתית של הכחשה שכל אזכור לגברים קורבנות מעורר. התגובה האוטומטית "נשים נפגעות יותר" הפכה לסוג של מנטרה חברתית המשמשת להשתקה ולהדחקה של הדיון בנושא.

המחקר הפסיכולוגי מראה כי תגובה זו אינה מקרית. היא נובעת מקושי עמוק של החברה להתמודד עם שבירת הסטריאוטיפים המגדריים המושרשים. הרעיון שאישה יכולה להיות אלימה וגבר יכול להיות קורבן מאיים על מערכת האמונות הבסיסית בכלל ופמיניסטית בפרט.

התופעה מתבטאת בכל הרמות: מהתגובות הציבוריות ברשתות החברתיות, דרך הטיפול התקשורתי חסר הרגישות, ועד לעמדות אנשי מקצוע ומעצבי מדיניות. כך נוצר מעגל קסמים של השתקה: ככל שפחות מדברים על התופעה, כך היא נראית פחות לגיטימית, וככל שהיא פחות לגיטימית, כך פחות מדברים עליה.

השלכות על המשפחה והילדים

אחד הנושאים המטרידים ביותר שביילי מעלה הוא השפעת האלימות הנשית על הילדים במשפחה. המחקר מראה כי ילדים החשופים לאלימות מצד האם כלפי האב נפגעים לא פחות מאלה החשופים לאלימות הפוכה.

הילדים במשפחות כאלה חווים: בלבול מגדרי ובעיות בפיתוח זהות מגדרית בריאה, קשיים בבניית מערכות יחסים בריאות בעתיד, טראומה מהחשיפה לאלימות בבית, ולעתים קרובות – ניכור מהאב תוך כדי המשך החיים עם האם האלימה

במקרים של גירושין, הבעיה מחמירה. המערכת המשפטית בישראל, שמתקשה ומסרבת להכיר בתופעה של אמהות אלימות, לעתים קרובות מעניקה משמורת לאם גם במקרים שבהם היא המתעללת. התוצאה היא המשך החשיפה של הילדים לסביבה אלימה, תוך הרחקתם מהאב שהיה הקורבן.

גברים מתמודדים לבד

המחקר מגלה כי גברים קורבנות אלימות נוטים להישאר לבד עם מצוקתם הרבה יותר מנשים. הסיבות לכך מרובות:

חסמים תרבותיים: התפיסה החברתית של גבריות כחוסן ושליטה הופכת את הקורבנות ל"לא גברית".

חסמים מוסדיים: היעדר שירותים מתאימים, הטיה של אנשי מקצוע, אימון לא מספק של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים.

חסמים משפטיים: קושי בהוכחת האלימות במערכת המשפט, הטיה לטובת נשים בהליכי גירושין ומשמורת.

חסמים כלכליים: גברים לעתים קרובות אחראים כלכלית על המשפחה, מה שמקשה על עזיבת הבית.

התוצאה היא שגברים רבים נשארים במערכות יחסים אלימות שנים רבות, תוך ספיגת נזק פסיכולוגי ופיזי מצטבר. שיעורי הדיכאון, החרדה והמחשבות האובדניות בקרב גברים קורבנות אלימות גבוהים באופן מדאיג, והיעדר הטיפול המתאים מחמיר את המצב.

יוזמת "קווים אדומים"

בשנים האחרונות החלו להופיע בישראל יוזמות ראשונות לטיפול בבעיה. יוזמת "קווים אדומים", שהוקמה בשיתוף עם ארגונים שונים, מהווה צעד ראשון חשוב בהכרה בתופעה של אלימות זוגית דו-כיוונית ובצורך לטפל בכל הקורבנות, ללא הבדל מגדר.

הקריאה לשינוי

ד"ר ביילי מציע בספרו מספר צעדים קונקרטיים לשיפור המצב:

ברמה החברתית: שינוי התפיסות החברתיות של גבריות ונשיות, הכרה בכך שקורבנות אינה "לא גברית" וכי נשים יכולות להיות אלימות.

ברמה המקצועית: הכשרה מחדש של עובדים סוციאליים, פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים לזיהוי ולטיפול בגברים קורבנות אלימות.

ברמה המוסדית: הקמת בתי מחסה לגברים, פיתוח שירותים ייעודיים, הקצאת תקציבים הולמים.

ברמה המשפטית: שינוי ההטיות במערכת המשפט, הכשרת שופטים ועורכי דין, פיתוח פרוטוקולים לטיפול בתלונות גברים.

ברמה המחקרית: עידוד מחקרים נוספים על התופעה, פיתוח כלי מדידה מתאימים, בחינת יעילות טיפולים שונים.

האתגר הגדול

הספר של ד"ר בני ביילי מהווה קריאת השכמה לחברה הישראלית. הוא מציב בפנינו מראה לא נוחה של מציאות שאנו מעדיפים להתעלם ממנה, אך שאיננו יכולים עוד להמשיך ולהדחיק. הנתונים ברורים, המחקרים מוכיחים, והסיפורים האישיים מזעזעים.

אולם מעבר לחשיפת הבעיה, הספר מציע גם תקווה. הוא מראה כי שינוי אפשרי, כי חברה יכולה להתפתח ולהתקדם, וכי צדק יכול לנצח גם כאשר הדרך ארוכה וקשה. הדורש הוא אומץ – האומץ לאתגר תפיסות מושרשות, לשבור סטריאוטיפים, ולהכיר בכך שאלימות היא אלימות, ללא קשר למגדר של המתעלל או הקורבן.

זמן לפעולה

"הצד השני של הכאב" אינו רק ספר נוסף על אלימות במשפחה בין בני זוג. מדובר בקול קורא על מציאות שהחברה הישראלית מסרבת להכיר בה, ובו בזמן מדריך מעשי לשינוי.

ד"ר בני ביילי לא מבקש מהקוראים להפסיק לדאוג לנשים נפגעות אלימות – הוא מבקש מהם להרחיב את הדאגה גם לגברים נפגעי אלימות.

הדרך עוד ארוכה. שינוי תפיסות חברתיות, בניית מערכות טיפול חדשות, ויצירת מודעות ציבורית הם תהליכים הדורשים זמן, משאבים והתמדה. אך הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא ההכרה בכך שהבעיה קיימת, היא נרחבת, והיא דורשת פתרון.

עם הוצאתו לאור של "הצד השני של הכאב: גברים החיים עם בת זוג מתעללת", נפתח פרק חדש בטיפול באלימות במשפחה בישראל.

פרק בו כל הקורבנות יזכו להכרה, לטיפול ולכבוד – ללא קשר למגדרם. זהו החזון, וזהו האתגר שד"ר ביילי מציב בפנינו. הגיע הזמן לקבל אותו.

ד"ר בני ביילי הוא חוקר קליני ומטפל זוגי ומשפחתי בעל ניסיון של עשרות שנים. ספרו "הצד השני של הכאב: גברים החיים עם בת זוג מתעללת" יוצא לאור בהוצאת רסלינג.

קרדיט: הוצאת ספרים רסלינג

"הצד השני של הכאב" זמין כעת בחנויות הספרים המובילות ובאתרי המכירה המקוונים.

לרכישת הספר און ליין באתר רסלינג – לחץ כאן.