תיקון 18 חוק למניעת אלימות במשפחה – חיוב לקבל טיפול

חוק למניעת אלימות במשפחה (תיקון מס' 18 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021 מייצר מלכוד משפטי ומנגנון מוסדי מוטה: הוא מחייב גברים לעבור הערכת מסוכנות וטיפול בשירותי הרווחה, אין הרשעה או כתב אישום, כאשר הסכמת הגבר לטיפול משמשת נגדו כראיה לאשמה, וסירובו משמש כראיה למסוכנות, הינו לא חוקתי הסותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואינו עומד בתנאי פסקת ההגבלה. החוק עוקף את הדין הפלילי, מעביר את נטל הראיה לגבר חף מפשע, כאמור, אם גבר לא לוקח אחריות על מעשה שלדבריו לא עשה, אוטומטית יוגדר כמסוכן . המערכת מתוחזקת על ידי מחלקות רווחה חדשות ותקציבים ייעודיים הנשענים על ייצור מתמיד של מוערכים ומטופלים להצדקת קיומם, אף על פי שלשון החוק מנוסחת בלשון א-מגדרית ("אדם"), יישומו מופנה בלעדית כלפי גברים

תיקון 18 לחוק למניעת אלימות במשפחה: הטיפול הכפוי והמלכוד

תיקון 18 לחוק למניעת אלימות במשפחה הוצג ככלי שיקומי ומתקדם שמטרתו להעניק מענה טיפולי ומניעתי במסגרת צווי הגנה. אולם, ניתוח מעמיק של מנגנוני היישום של החוק, הדינמיקה המשפטית והתשתיות הארגוניות שהוקמו בעקבותיו, קובע כי התיקון יצר כשל מבני חמור. אף שלשון החוק מנוסחת באופן א-מגדרי ("אדם"), יישומו בפועל מופנה כמעט בלעדית כלפי גברים בהליכי גירושין וסכסוך משפחתי, העברת נטל הראיה ופגיעה בחזקת החפות, מלכוד "ההסכמה לטיפול", והאינטרס הכלכלי-בירוקרטי המזין את המערכת, נייר העמדה של אבות למען צדק שהונח על שולחן הוועדה.

רקע נורמטיבי

חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א–1991, נועד מעיקרו לתת מענה חירום מיידי למצבי סכנה מוחשיים באמצעות הוצאת צווי הגנה. לאורך השנים, עבר החוק מספר הרחבות. תיקון 18 הציב נדבך נוסף: שילוב הוראות המאפשרות או המחייבות הפניה להערכת מסוכנות ולתקופת "טיפול" כתנאי למתן, שינוי או ביטול צווי הגנה.

על פי ניסוחו היבש של החוק, המונחים משתמשים בלשון ניטרלית. אולם, בחינה סוציולוגית ומשפטית של הפסיקה והפרקטיקה בשטח מראה כי המערכת פועלת מתוך הנחת מוצא ממוגדרת. הניטרליות הרישומית מטשטשת את העובדה כי התהליכים, הנהלים והמשאבים מופנים מראש לזיהוי מסוכנות אצל גברים בלבד.

פגיעה בחזקת החפות והעברת נטל הראיה

אחד הכשלים המשפטיים המרכזיים בתיקון 18 טמון בטשטוש הגבולות שבין הפיקוח האזרחי-אזרחי לבין ההליך הפלילי:

ענישה ללא הרשעה: הגבלת חירותו של אדם, חיובו בצו על תנאי או דרישה לעבור תהליכים חודרניים בטרם הוכחה אשמתו בערכאה פלילית, מהווים פגיעה קשה בזכויות היסוד לכבוד, לפרטיות ולחופש התנועה.

העברת נטל ההוכחה: במקום שהתובע או המבקש יוכיחו מסוכנות ממשית בראיות חפציות וקבילות, תיקון 18 מעביר למעשה את הנטל אל המשיב – לדרוש ממנו להוכיח כי הוא "אינו מסוכן" באמצעות הסכמה לבדיקות, הערכות ומפגשים טיפוליים. המוציא מחברו עליו הראיה – עיקרון יסוד זה מוחלש בצורה קשה.

מלכוד "ההסכמה לטיפול"

הדינמיקה המשפטית במעמד הדיון בצווי הגנה מעמידה את הגבר בפני כשל מובנה ומלכוד כפול, מתוכו אין מוצא נקי:

הסכמה כהודאה דה-פקטו: גברים רבים, מתוך רצון להפגין נכונות, לסיים את ההליך המשפטי המתיש או לרצות את הערכאה השיפוטית, מסכימים ללכת ל"הערכה" או ל"טיפול". אולם, במערכת האזרחית והרווחתית, הסכמה זו אינה מפורשת כבגרות או כאחריות, אלא כהודאה משתמעת באשמה. הטיעון הנגדי הופך לסינגולרי: "אם אינך אלים ואין בידך כל פגם, מדוע הסכמת לטיפול?"

סגר תפיסתי וקיבוע מעמד "הפוגע": משהסכים אדם להיכנס למסלול הטיפולי, הוא מתויג במערכת כמי שזקוק לתיקון ולפיקוח. חזרה למעמד של חף מפשע לחלוטין הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית, שכן כל ערעור על התהליך הטיפולי יפורש כ"הכחשה", "חוסר שיתוף פעולה" או "תקוקה טיפולית".

חלופת הסירוב: מנגד, אם יסרב הגבר להצעה לעבור טיפול או הערכה – מתוך עמידה על זכויותיו ועל חזקת תמימותו – יפורש הסירוב באופן מיידי כראיה למסוכנות, לחוסר אמפתיה או להפגנת כוחניות. זהו מלכוד 22 קלאסי.

המנגנון התקציבי והאינטרס המוסדי

חוקים אינם פועלים בחלל ריק; הם נשענים על בירוקרטיה, פקידות ותקציבים. יישומו של תיקון 18 דרש ודורש משאבים כספיים נרחבים ביותר:

הקמת תשתיות ויחידות ייעודיות: לצורך הפעלת התיקון נקבעו תקציבים ייחודיים, הוקמו מחלקות חדשות בשירותי הרווחה, ונשכרו עובדים סוציאליים שתפקידם המוגדר הוא הערכת מסוכנות וליווי הטיפול הכפוי.

הצדקת הקיום הארגוני: מערכת בירוקרטית שהושקעו בה תקציבים ייעודיים חייבת להציג "תפוקות" קבועות כדי להצדיק את המשך תקצובה ואת הרחבת תקניה. הנדסת הארגון מייצרת הטיה מובנית: המערכת אינה יכולה להרשות לעצמה להגיע למסקנה כי אחוז ניכר מהמופנים אליה אינם מסוכנים כלל, שכן מסקנה כזו תעמיד בספק את נחיצות התקציב והמחלקה.

מדדי הצלחה מעוותים: "הצלחת" המנגנון והתיקון לחוק אינה נמדדת במספר האנשים שנוקו מכל חשד או במספר המשפחות ששיקמו את יחסיהן, אלא במספר התיקים שנפתחו, במספר ההערכות שבוצעו ובמספר המטופלים שנכנסו למערכת. המנגנון המוסדי מזין את עצמו ויוצר בירוקרטיה שמחפשת באופן אקטיבי את המפגעים שהיא הוקמה לטפל בהם.

סוף דבר

תיקון 18 חוק למניעת אלימות במשפחה, התשפ"ב-2021, הגם שנחקק תחת אצטלה של שיקום והגנה, פועל בפועל מתוך מנגנון המפלה גברים, פוגע בעקרונות יסוד של צדק משפטי, ומקבע כשל מבני:

הוא הופך את ההליך הטיפולי מאמצעי מבחירה לכלי פיקוח וענישה אזרחי.

הוא לוכד את הפונים אליו במלכוד שבו כל צעד – הסכמה או סירוב – משמש לחובתם.

הוא מתוחזק על ידי מערכת רווחה ובירוקרטיה בעלת אינטרס תקציבי מובהק להמשך יצירת "ביקוש" להערכות מסוכנות.

תיקון יסודי של המצב מחייב הפרדה מוחלטת בין הליכים טיפוליים התנדבותיים לבין הליכים משפטיים קוצבים, החזרת נטל הראיה התקני לפתחו של הטוען למסוכנות, ובחינה מחדש של הניתוח התקציבי וההטיות המוסדיות בשירותי הרווחה.

פורסם על ידי: אבות למען צדק.