הכתבה חשפה את הדרת האבות במסווה של הגנה, תוצר של אידאולוגיה פמיניסטית הפוגעת באבות במשפחות החטופים.
ההחלטה המקורית למנוע מאבות לפגוש את בנותיהן החוזרות משבי מעלה שאלות מטרידות על השפעת השיח הציבורי בישראל בשנים האחרונות. בעוד שהרשויות הסבירו את ההחלטה בשיקולי רגישות, קשה להתעלם מההקשר החברתי הרחב יותר שבו היא התקבלה.
בשנים האחרונות, אנו עדים לקמפיינים אגרסיביים המציגים את הגבר הישראלי באופן חד-ממדי ומכליל כדמות מאיימת, הקמפיינים מציגים את כלל הגברים כאלימים, רוצחים ואנסים בפוטנציה.
שיח זה, שהחל כניסיון לגיטימי להתמודד עם תופעות של אלימות מגדרית, הידרדר למחוזות בעייתיים של דמוניזציה גורפת של גברים.
התוצאה המצערת היא שגם במצבי משבר לאומיים, אבות מוצאים את עצמם תחת חשד אוטומטי – אפילו כשמדובר בילדיהם שלהם.
ההחלטה המקורית שיקפה את חלחול התפיסה הבעייתית הזו למערכות השלטוניות. היא העבירה מסר מובלע שכל גבר, גם אב מסור ואוהב, הוא בראש ובראשונה איום פוטנציאלי. זוהי לא רק פגיעה באבות הספציפיים, אלא המשך ישיר של נרטיב מסוכן המטיל דופי בחצי מהאוכלוסייה על בסיס מגדרי בלבד.
העובדה שנדרש לחץ ציבורי כדי לתקן החלטה כה מופרכת מעידה על העומק שבו נטמעו דעות קדומות אלו במערכת. במקום להכיר בתפקידם החיוני של אבות בחיי ילדיהם, המערכת בחרה תחילה בגישה מפלה המבוססת על הכללות פסולות.
חשוב להדגיש: המאבק באלימות הוא חיוני וחשוב, אך אסור שיהפוך למסע הכפשה גורף נגד גברים בכלל ואבות בפרט.
הגנה על נשים אינה צריכה לבוא על חשבון שלילת אנושיותם של גברים או פגיעה בקשר בין אבות לילדיהם. דווקא בעת משבר לאומי, חיוני לשמור על איזון ושיקול דעת, ולהימנע מהחלטות המבוססות על סטריאוטיפים והכללות.
התיקון להחלטה הנוטפת מיזאנדריה (שנאת גברים) הוא צעד בכיוון הנכון, אך הוא גם תמרור אזהרה. עלינו לבחון מחדש כיצד שיח ציבורי מקצין משפיע על מדיניות ממסדית, ולוודא שהמאבק הצודק בתופעות שליליות אינו גולש להכללות מזיקות הפוגעות במרקם החברתי והמשפחתי.
אבות למען צדק.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.