הנתונים ומדברים בעד עצמם: מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל", 65 הלומי קרב התאבדו. 279 חיילים ניסו להתאבד בין ינואר 2024 ליולי 2025. לפני שלושה ימים בלבד נמצא דמיטרי שפירו ז"ל, בן 34, לוחם שריון במילואים שנלחם עד אוגוסט האחרון ברצועה, ללא רוח חיים.
מדובר במשבר לאומי אמיתי, במצב חירום שדורש התייחסות דחופה ומערכתית מיידית.
אבל כשמסתכלים על הבקשה לדיון דחוף שהגישה חברת הכנסת מירב בן ארי לוועדת חוץ וביטחון, מתגלה תמונה מטרידה במיוחד.
הבקשה מתמקדת באופן בלעדי בנשים הלומות קרב – למרות שהמספרים המזעזעים שהיא עצמה מצטטת מתייחסים באופן מוחלט לגברים.
הרוב המוחלט של הלומי הקרב, הרוב המוחלט של המתאבדים, והרוב המוחלט של המנסים להתאבד – הם גברים. זוהי עובדה סטטיסטית בלתי ניתנת לערעור.
בן ארי מציינת בפתיחת הבקשה את הנתונים הקשים על התאבדויות וניסיונות התאבדות של חיילים, אך מיד לאחר מכן מעבירה את המוקד ללוחמות.
היא כותבת כי "הדיון חשף מציאות כואבת של לוחמות הסובלות מהלם קרב, רבות מהן ללא הכרה וללא תמיכה מספקת". אין ספק שכל אדם הסובל מהלם קרב זקוק לטיפול ולהכרה, אך השימוש בנתונים המתייחסים בעיקר לגברים כדי להצדיק דיון המתמקד בנשים – מעלה שאלות קשות על סדרי העדיפויות.
המציאות הקשה היא שגברים מהווים את הרוב המכריע של הלומי הקרב בישראל. הם אלה שמשרתים ביחידות הקרביות, הם אלה שנמצאים בחזית הלחימה, והם אלה שמשלמים את המחיר הכבד ביותר – גם בחייהם וגם בבריאותם הנפשית.
כאשר אנו מדברים על 65 התאבדויות ו-279 ניסיונות התאבדות, אנו מדברים על גברים שמערכת הבריאות והרווחה נכשלת בהם באופן קטסטרופלי.
הבעיה אינה רק בהתמקדות המוטעית בדיון הספציפי הזה. הבעיה היא עמוקה יותר ומשקפת דפוס רחב של התעלמות ממצוקות גברים בחברה הישראלית.
כאשר גברים מתאבדים בשיעורים גבוהים פי כמה מנשים (80% גברים 20% נשים), כאשר הם מהווים את הרוב המוחלט של הנרצחים, של נפגעי אלימות, של נפגעי תאונות עבודה – נדמה שהחברה מתקשה לראות בהם קורבנות ראויים לאמפתיה ולטיפול מערכתי.
והמבנה המוסדי רק מחזק את הזנחה זו:
בכנסת קיימת ועדה לקידום מעמד האישה.
במשרד לשוויון חברתי קיימת רשות למעמד האישה.
בכל עיריה ועיריה בישראל יש ממונה על מעמד האישה.
ולגברים? לגברים אין כתובת. אין גוף ממוסד, אין נציג, אין מי שיעמוד על זכויותיהם כשהם נמצאים במצוקה. זה לא מקרה – זו מדיניות.
גברים צעירים, רבים מהם אבות, בעלים, בנים – חוזרים מהקרב עם פצעים נפשיים עמוקים. הם מתמודדים עם סיוטי לילה, חרדות, דיכאון, קשיים בתפקוד היומיומי. חלקם מאבדים את משפחותיהם, את עבודתם, את הקשר עם עצמם. והמערכת? המערכת לא תמיד שם בשבילם. הבירוקרטיה מסובכת, ההכרה איטית, והמשאבים מצומצמים. וכאשר סוף סוף מתעורר דיון ציבורי על המשבר – הוא מנותב למקום אחר.
והנה הפרדוקס האכזרי: גברים, מטבעם, נוטים שלא לבקש עזרה. הם לומדים מגיל צעיר להיות חזקים, לא להתלונן, לא להראות חולשה. כשהם סובלים, הם שותקים. כשהם נשברים, הם מסתירים. וכשהם סוף סוף מוצאים את האומץ לפנות – הם מגלים שאין להם לאן. אין ועדה שעוסקת בהם. אין רשות שתגן עליהם. אין ממונה שיקשיב להם. הם נשארים לבד מול הסיוטים שלהם.
אין כאן ניסוון להקטין מסבלן של נשים לוחמות או למנוע מהן קבלת טיפול הולם. כל אדם, ללא קשר למינו, שסובל מהלם קרב זכאי לטיפול מיטבי והכרה מלאה. אך כאשר אנו עוסקים במשבר שמשפיע באופן מוחץ על גברים, הדיון חייב להתמקד בהם תחילה. לא ניתן להשתמש בנתוני התאבדות של גברים כדי להצדיק דיון שמתמקד בנשים – זה לא הוגן, לא מוסרי, ולא יעיל.
ובכנסת? בכנסת ימשיכו לקיים דיונים על נשים שנהרגו במלחמה, על חטופות, על נשים במצוקה כלכלית בעקבות המלחמה, על פוסט-טראומה נשית. דיונים חשובים, ללא ספק. אבל מה עם הגברים? מה עם 65 המתאבדים? מה עם 279 מנסי ההתאבדות? מה עם דמיטרי שפירו ז"ל שנמצא מת לפני שלושה ימים? האם גם הם לא ראויים לדיון ייעודי? האם גם הם לא ראויים לתשומת לב ממוסדת? או שהם צריכים להמשיך למות בשקט, בלי להפריע, כי אין להם ועדה שתייצג אותם?
הגיע הזמן לדבר בגלוי על כך שגברים נפגעים, סובלים, ומתאבדים בשיעורים מדאיגים – ולטפל בכך באופן ישיר ובלתי מתנצל. הגיע הזמן להכיר בכך שגברים הם קורבנות ראויים לאמפתיה ולתמיכה מערכתית. הגיע הזמן להפסיק להשתמש בסבלם של גברים כרקע לדיונים על נושאים אחרים.
דמיטרי שפירו ז"ל היה בן 34. לוחם מילואים. נלחם עד אוגוסט האחרון ברצועה. ועכשיו הוא איננו. הוא אחד מ-65. וזה לא יכול להמשך.
עמותת אבות למען צדק קוראת לממשלת ישראל ולכנסת להקדיש משאבים ודיונים ממוקדים למשבר הלומי הקרב הגברים – לא כתוספת, לא כהערת שוליים, אלא כעדיפות ראשונה במעלה.
לגלות עוד מהאתר אבות למען צדק
Subscribe to get the latest posts sent to your email.