חשיפת הצביעות: פרשת פרוזנפר ותעמולת "הייצוג ההולם"

הצביעות נחשפת במלוא עוצמתה, פסילת מועמדותו של מהרן פרוזנפר חשפה את הצביעות הגדולה במערכת הישראלית: השימוש הסלקטיבי והמניפולטיבי במושג "ייצוג הולם". מה שהציגו כהחלטה עקרונית למען שוויון מגדרי הוא למעשה דוגמה קלאסית לאופן שבו אג'נדה פמיניסטית משתמשת במערכת תחת מסווה של צדק חברתי.

השופטת בדימוס שרה פריש ומנכ"לית פורום CFO נגה קינן החליטו לפסול מועמד שמצאו אותו "ראוי ביותר" – לא בגלל חוסר כישורים, לא בגלל בעיות אתיות, אלא אך ורק בגלל שהוא גבר. זהו מעשה הפליה גולה המבוסס על מין בלבד, בדיוק מהסוג שהן טוענות שהן נלחמות נגדו.

החוק החבוי של הפמיניזם המוסדי

הביטוי "ייצוג הולם" הוא כלי מניפולציה מושלם. בפני השטח, הוא נשמע הגיוני והוגן – מי יכול להתנגד לייצוג הולם? אבל במציאות, המושג הזה מעולם לא יושם באופן דו-כיווני. הוא נועד אך ורק לקדם נשים, גם כשהן כבר מהוות רוב גדול בתחומים מסוימים.

הראיות לכך מוטלות לנגד עינינו: במשרד המשפטים 70% נשים, בפרקליטות 70% נשים, בסיוע המשפטי 82% נשים, רשמי הוצל"פ 70% נשים, פרקליטי מחוז 61% נשים.

רוב נשי בתפקידי שיפוט – ארגוני הנשים עדיין טוענים לאפליה: בתפקידי השיפוט 53% נשים. אז איפה קמפיין הפמיניסטיות למען "ייצוג הולם" של גברים? איפה ההחלטות לפסול מינויים של נשים כדי לאזן את הייצוג?

התשובה פשוטה: אין כאלה. כי "ייצוג הולם" אף פעם לא היה על צדק אמיתי – הוא תמיד היה על כוח פמיניסטי.

המתיחה הגדולה של המאה

במשרד המשפטים, שם נשים מהוות 70% מהעובדים, האם איזושהי פמיניסטית תקום ותדרוש ייצוג הולם לגברים? האם השופטת שרה פריש תפסול מינוי של אישה לתפקיד בכיר שם כדי לאזן את הייצוג? כמובן שלא. הצביעות מופיעה במלוא הדרה כשאותן נשים שדורשות "שוויון" כשהן במיעוט, שותקות כאבן כשהן ברוב.

בסיוע המשפטי, עם רוב נשי מפלצתי של 82%, לא תמצאו אף ארגון פמיניסטי אחד שדורש ייצוג הולם לגברים. למה? כי הפמיניזם המודרני אינו על שוויון – הוא על השתלטות.

כללי המשחק האמיתיים

הכללים האמיתיים של המשחק הפמיניסטי פשוטים:

• כשגברים ברוב = "צריך ייצוג הולם לנשים"
• כשנשים ברוב = "שוויון מגדרי"
• כשגבר מתמנה = "הפליה מערכתית"
• כשאישה מתמנית = "שוויון מגדרי"

זהו משחק מזויף מיסודו. המדד ל"ייצוג הולם" משתנה בהתאם לצורך הפמיניסטי הרגעי. כשזה משרת את האג'נדה – זה חשוב. כשזה לא – זה לא רלוונטי.

הסטנדרט הכפול בפעולה

אם באמת מאמינים בעקרון הייצוג ההולם, אז היום, ברגע זה, חובה לפסול כל מינוי של אישה למשרד המשפטים, לפרקליטות ולסיוע המשפטי עד שיושג איזון של 50-50. זה מה שהיגיון אמיתי של ייצוג הולם מחייב.

אבל זה לא יקרה מעולם. כי לפמיניסטיות יש סטנדרט כפול מוחלט: כשזה משרת אותן – הן דורשות חוקיות. כשזה לא – הן מתעלמות מהחוק.

פגיעה בכשירות והישגיות

המעשה החמור ביותר כאן הוא שפרוזנפר נפסל למרות שהוא נמצא "ראוי ביותר". זה אומר שהמערכת בחרה בהכוונה באי-כשירות על פני כשירות, באג'נדה פוליטית על פני מקצועיות. זהו חיסול פרקטי של עקרון ה-meritocracy במערכת הציבורית הישראלית.

הגברים הצעירים הצופים בזה מבינים היטב את המסר: לא משנה כמה תהיו מוכשרים, כמה תשקיעו, כמה תתרמו – בסוף יבחרו מישהי אחרת רק בגלל שהיא אישה. זהו מסר הרסני לדור שלם של גברים ישראלים.

התעשייה הפמיניסטית

מה שאנו רואים כאן הוא התעשייה הפמיניסטית בפעולה. ארגונים ופעילות שיצרו לעצמן מקור פרנסה מ"מאבק" נגד הפליה דמיונית, וכעת צריכים להראות את ההצדקה לקיומן. אז הן ממציאות משברים חדשים, מגדירות מחדש את המושגים, ומנפחות בעיות שולליות.

נשים שהקריירה שלהן בנויה על קידום "סוגיות מגדר" בעולם העסקים. כמובן תמיד תמצא "הפליה" בכל מקום שבו יש גבר בתפקיד בכיר.

האמת הקשה

האמת הקשה היא שב-2024, במדינת ישראל, גברים הם הקבוצה המופלית. במערכת החינוך הם נכשלים יותר, באוניברסיטאות הם מיעוט, במקצועות החופשיים והמשפט הם מיעוט, ובמשרדי הממשלה במקרים רבים הם מיעוט.

אבל במקום להכיר במציאות הזאת ולפעול לתיקונה, המערכת הפמיניסטית ממשיכה להעמיד פנים שגברים הם הקבוצה החזקה הזקוקה להגבלה. זהו שקר מופקר שמטרתו לשמר את הפריבילגיות הפמיניסטיות.

קריאה לפעולה

הגיע הזמן להפסיק לשחק לפי הכללים המזויפים של הפמיניזם המוסדי. אם הם רוצים "ייצוג הולם" – בואו ניתן להם אותו באמת: פסילת כל מינוי של אישה למשרד המשפטים, לפרקליטות ולסיוע המשפטי עד שיושג איזון.

אם הם רוצים "שוויון מגדרי" – בואו ניישם אותו על הכל: חובת שירות צבאי שווה לנשים, ביטוח לאומי שווה, גיל פרישה שווה, וחלוקה שווה של מזונות ומשמורת.

אבל כמובן, הן לא רוצות שוויון אמיתי. הן רוצות פריבילגיות תחת שם של "שוויון מגדרי" ותמיד שיהיה "ייצוג הולם".

פרשת פרוזנפר היא הזדמנות לחשוף את הצביעות הזאת במלוא עוצמתה. הגיע הזמן להפסיק להתנצל על היותנו גברים ולהתחיל לדרוש צדק אמיתי – לא רק לנשים, גם לגברים.

אבות למען צדק.