חג שבועות בלי הילדים: הכאב של אבא שלא מסופר

ערב חג שבועות תשפ"ה.

ערב חג שבועות. בבתים ברחבי הארץ נשמעים קולות הכנות לחג, ריח של אוכל נישא באויר, ציפייה לחגיגה משפחתית. אבל דוד יושב לבדו בדירת שני חדרים בפרדס כץ ומסתכל על שולחן החג הריק. הילדים שלו, בני 8 ו-12, נמצאים הערב אצל אמא. "זה הסוף שבוע שלה", הוא מזכיר לעצמו, "אנחנו הסכמנו על זה". אבל הלב לא מבין הסכמים משפטיים כשהוא שומע מבעד לחלון את קולות הילדים של השכנים שחוגגים עם ההורים שלהם.

דוד הוא אחד מאלפי אבות בישראל שמגלים שהגירושין לא מסתיימים עם חתימה על נייר. הם נמשכים, חוזרים ומתעצמים בכל חג, בכל מועד, בכל רגע שאמור להיות של שמחה משפחתית.

הכאב הקבוע

ברחוב הסמוך, אברהם מכין שולחן חג לילדה אחת. שלושת הילדים האחרים אצל האמא. "איך מחלקים חג?" הוא שואל את עצמו כל פעם מחדש. "איך אתה מברך על הנרות כשאתה יודע שחצי מהלב שלך נמצא במקום אחר?"

השנה שעברה הוא ניסה להציע שכולם יחגגו ביחד, למען הילדים. האמא סירבה. "זה יבלבל אותם", היא אמרה. אז הוא חגג עם תמר, הבת הקטנה, ובלילה שמע אותה בוכה בחדר שלה. "למה אבא לא יכול לבוא לשמוח עם כולנו?" שאלה. איך עונים על שאלה כזאת?

אברהם בכלל אחד מה"מוצלחים" – יש לו קשר טוב עם האמא, משמורת משותפת תקינה, הילדים עוברים בהרמוניה יחסית בין הבתים. אבל החגים חושפים את הסדק שאף הסכם גירושין לא יכול לרפא. הם מזכירים איך זה היה פעם, כשהמשפחה הייתה שלמה, כשההכנות לחג היו מלאות צחוק ורעש ותכנונים משותפים.

הביקור הכואב

יוסי נוסע כל ליל שבת חג לבית שהיה פעם שלו. האמא מזמינה אותו לקידוש – "למען הילדים", כמו שהיא אומרת. זה מחווה יפה, והוא מעריך אותה על זה.

אבל איך להסביר את התחושה של להיות אורח בבית שלך? לשבת על הכיסא ולא על הכורסא שקנית, לראות רהיטים חדשים במקומות שאתה זוכר אחרת, לדעת שאחרי הקידוש אתה תיסע לדירה השכורה שלך ושם תתעורר לבד בבוקר החג.

הילדים שמחים לראות אותו, זה ברור. הם מתנפלים עליו בחיבוקים, מראים לו את המתנות והבגדים החדשים, הספרים החדשים , מספרים על הציונים בבית הספר.

"אבא, תישאר הלילה", אומר הקטן. והלב נקרע. "הפעם אני לא יכול, אבל בסוף השבוע הבא אתם אצלי", הוא עונה ורואה את האכזבה בעיניים הקטנות.

בדרך הביתה הוא חושב על החגים מהתקופה שלפני – איך הם היו מכינים ביחד את הסוכה,

איך הבת הקטנה הייתה מתעקשת לעזור לו להרים את הסכך ואיך היא הייתה נופלת מצחוק כשעלה נופל עליה.

עכשיו היא בונה זיכרונות חדשים, עם אמא, ואולי עם מישהו חדש שיכנס לחיים שלהם.

מנותק קשר

ויש את אלי כהן. שלוש שנים הוא לא רואה את הילדים. זה התחיל בתירוצים – "הם לא מרגישים טוב", "יש להם מבחנים", "זה לא זמן מתאים". ואז זה הפך לשתיקה מוחלטת. המספרים מוכרים. טלפונים שלא נענים, הודעות שלא נקראות, מכתבים שחוזרים.

אלי עדיין קונה מתנות לחגים. הוא מניח אותם בארון, ליום שיוכל לתת אותם.

בחנוכה השנה הוא הלך לקנות חנוכייה חדשה לבית, וראה את הבן שלו עם האמא בחנות הצעצועים. הילד גדל, השיער שלו ארך, והוא נראה כל כך דומה לאבא בגיל הזה. אלי עמד מאחורי המדף וראה אותו בוחר מתנה, שמח ומרוגש, לא יודע שהאבא שלו נמצא במרחק של שלושה מטרים ומת לחבק אותו.

"מה אני עושה לא בסדר?" הוא שואל את עצמו כל לילה. חברים אומרים לו "תזוז הלאה", "בנה חיים חדשים", "ככה זה לפעמים". אבל איך זז הלאה כשחלק ממך נמצא שם, גדל בלעדיך, לומד ללכת בעולם בלי שאתה יודע איך הוא?

הציפייה הורסת

החגים מגיעים עם ציפיות. בראש השנה, אלי תמיד חושב שאולי השנה תהיה שונה. אולי הטלפון יצלצל ויהיה שם קול קטן שאומר "שנה טובה אבא". בפסח הוא מכין שולחן לארבעה, למקרה. "אולי יבואו", הוא אומר לעצמו, למרות שהוא יודע שזה לא יקרה.

גם דוד נחמיה, עם המשמורת המסודרת שלו, מגלה שהציפיות יכולות להרוס. השנה התכונן לקבל את הילדים בסוכות, תכנן פעילויות מיוחדות, קנה את המתנות הכי יפות.

ואז, יום לפני החג, הילדה הגדולה התקשרה. "אבא, חברה טובה שלי עושה מסיבה, אני יכולה לוותר על הסוף שבוע שלך הפעם?"

איך אומרים לילדה בת 12 שאתה מחכה לסוף השבוע הזה כבר חודש?

שהכנת תוכניות, שקנית כרטיסים להצגה שהיא רצתה לראות, שאתה זקוק לזה כמו לאוויר?

אז הוא אמר "בטח, תהני", ושלח לה נשיקה בטלפון, ואחר כך ישב על הספה וחשב מה הוא יעשה עם כל האהבה הזאת שהכין לה ואין לאן לתת אותה.

השכנים שמבינים

לא כולם מבינים, אבל יש כאלה שכן. השכן של יוסי, גם הוא גרוש, רואה אותו חוזר מהמפגשים האלה אצל הילדים ויודע בדיוק איך הוא מרגיש. הם לא צריכים לדבר על זה, הם פשוט יושבים ביחד על המרפסת מביטים לאופק. לפעמים השכן מזמין אותו לחג. "יש מקום נוסף ליד השולחן", הוא אומר, והלב מתחמם.

רמי הצטרף לקבוצת תמיכה של אבות גרושים. הם נפגשים כל שישי, ובחגים הם יודעים שזה הזמן הכי קשה. "לא צריך להסביר כלום", הוא אומר. "כולנו יודעים איך זה מרגיש". השנה הם החליטו לעשות סדר פסח ביחד. שמונה אבות, ללא ילדים, קוראים את ההגדה ומנסים למצוא משמעות חדשה למילים על חירות ועבדות.

ומה עם הילדים

ובינתיים הילדים גדלים, לומדים לנווט בין שני בתים, שני סטים של כללים, שתי גרסאות של אותם החגים. הם מפתחים יכולת מיוחדת, יודעים מה לספר למי, איך לא לפגוע ברגשות של אף אחד. "אמא שואלת איך היה אצל אבא והיא נראית עצובה כשאני אומר שהיה טוב", מספרת ילדה בת עשר. "אז אני אומרת שהיה בסדר בלבד".

הילדים האלה גדלים מהר. הם יודעים שלא כל המשפחות חוגגות ביחד, שלא בכל בית יש אבא ואמא באותו מקום, שאהבה יכולה להתחלק בין מקומות. זה לא מה שמתכננים לילדים, אבל זה מה שקורה, וחלק מהילדים האלה יגדלו להיות אנשים חכמים ורגישים בדיוק בגלל זה.

החברה הישראלית

החברה מסתכלת על גברים גרושים בצורה משונה ובחוסר אמפטיה. יש הנחה שהם אמורים "להתמודד", "לזוז הלאה", "למצוא מישהי חדשה".

אף אחד לא אומר לאמא גרושה "תמצאי בעל חדש" כשהיא עצובה בחג, אבל לגברים זה נחשב לעצה טובה.

בבית הכנסת, בשעת בשמחת תורה, אברהם רואה את כל האבות רוקדים עם הילדים שלהם ומרגיש שקוף. השנה הילד של השכן, בן שמונה חמוד, ניגש אליו והושיט לו את ידו הקטנה לרקוד. והלב נשבר ונרפא באותו רגע. יש טוב בעולם. יש ילדים שרואים אבא עצוב ופשוט מנסים לעזור. יש הורים שמלמדים את הילדים שלהם חמלה.

מבט לעתיד

הכאב הזה לא נעלם. הוא לא נפתר ולא מתוקן. אבל הוא יכול להפוך למשהו אחר. דוד התחיל להתנדב במרכז לילדים במצוקה. "אני לא יכול לתת ליד הקטנה שלי את כל האהבה שיש לי", הוא אומר, "אבל אני יכול לתת אותה לילדים אחרים שצריכים".

אלי כתב מכתב לילדים שלו – לא מכתב שהוא שלח, מכתב שהוא שמר לעצמו. הוא כתב על כל הדברים שהוא רוצה להגיד להם, על כמה הוא אוהב אותם, על איך הוא מתפלל עליהם כל לילה. זה לא מחליף חיבוק, זה לא מביא אותם בחזרה, אבל זה מקום לפרוק לפחות חלק מהרגשות.

יוסי מצא דרך לחגוג גם לבד. הוא מדליק נרות, הוא מכין אוכל טוב, הוא קורא מתוך הסידור. זה לא מה שחלם שהחיים שלו יראו, אבל זה עדיין הדרך שלו להתמודד. "גם לב שבור יכול לשמוח", הוא אומר. "גם אבא לבד יכול לחגוג".

מסר של כאב

החגים מדברים על זיכרון , על מסורת, על העברת הערכים מדור לדור. אבות גרושים הם חלק מהסיפור הזה, גם כשהם לא יושבים ליד השולחן עם הילדים שלהם. האהבה שלהם עדיין קיימת, עדיין פועלת, עדיין מכוונת לטוב.

החברה הישראלית צריכה למצוא מקום לאבות האלה, להבין שגירושין זה לא סיפור פשוט של טוב ורע, ושהכאב של אב שמתגעגע לילדים שלו זה כאב לגיטימי ואמיתי שדורש חמלה, לא פתרונות מהירים.

הנרות בחנוכה נדלקים גם כשהבית קטן וגם כשהלב שבור. הקידוש נאמר גם כשהקול רועד מרגש. החג קורה גם כשזה לא מושלם, גם כשזה לא מה שתכננו, גם כשזה כואב.

לאבות שיקראו את המילים האלה בעין דומעת – הכאב שלכם אמיתי, האהבה שלכם חשובה, והחגים שלכם קדושים גם כשהם שונים ממה שרציתם.

אתם לא לבד, גם כשאתם יושבים לבד. יש מקום עבורכם בסיפור הגדול הזה של עם ישראל, גם כשהימים האלה כואבים.

חג שמח, אבות למען צדק.

המאמר נכתב מתוך רצון לתת קול לכאב שקט ונסתר, ולעורר בלבבות מקום של הבנה וחמלה לאבות שהחגים מאתגרים אותם.