שריפת גופה: בית הדין הרבני ביטל צוואה וקנס את היעוץ המשפטי לממשלה

בית הדין הרבני הגדול דחה ערעור שהגישה היועצת המשפטית לממשלה על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי באריאל, שביטל צוואה בה ביקשה מנוחה לשרוף את גופתה בשוויץ. פסק הדין החדש מאשש את קביעת הערכאה הראשונה שהמנוחה לא הייתה כשירה נפשית בעת עריכת הצוואה, ומבקר בחריפות את התנהלות הפרקליטות בתיק.

תיק מספר 1447260/1 לעיון בפסק הדין

https://father4justice.org/wp-content/uploads/2025/03/wp-1741252882082.pdf.

רקע למקרה

המקרה עוסק בצעירה ישראלית שנמצאה ללא רוח חיים בבית מלון בעיירה סנט מוריץ בשוויץ, לאחר ששמה קץ לחייה. בסמוך לגופתה נמצא דרכונה הישראלי וצוואה שנחתמה על ידה כשבועיים וחצי קודם לכן.

בצוואה ביקשה המנוחה כי אם מותה ייקבע בשוויץ, תובא גופתה לשריפה בסמוך למקום התרחשות המוות, והאפר יאוחסן בשוויץ עד שאחיה יאסוף אותו. כמו כן, הורתה המנוחה כי אמה תהיה מנהלת עיזבונה ויורשתה היחידה.

בניגוד לרצון זה, ביקשו בני משפחת המנוחה מקונסוליית ישראל בברן אישור להעברת הגופה לישראל. נוכח הסתירה בין בקשת המשפחה לצוואת המנוחה, נמסר למשפחה כי לא יונפק אישור קונסולרי להעברת הגופה, אלא אם יינתן צו שיפוטי שיורה אחרת.

ההליכים המשפטיים

בדיון בבית הדין הרבני האזורי, הצהירה אם המנוחה כי בתה סבלה מקשיים נפשיים רבים, מדמיונות וחזיונות שווא, ולא הייתה שפויה בעת חתימת הצוואה. בית הדין האזורי קבע כי המנוחה לא הייתה כשירה לקבל החלטות בענייני רכושה וגופה, ועל כן הצוואה בטלה.

בית הדין ציין כי אין בצוואה כל הוראה בדבר האדם או הגוף שאמור לטפל בשריפת הגופה ולא נכתב מי יישא בעלויות אלו. בנוסף, כל בני משפחת המנוחה סירבו לקחת חלק במילוי הוראות הצוואה והתנגדו לכך בתוקף.

על פסק דין זה הגישה היועצת המשפטית לממשלה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, בטענה כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון בסוגיה הנוגעת לגופה של המנוחה.

טענות המערערת

לטענת היועצת המשפטית לממשלה, אין לבית הדין סמכות לדון בסוגיה הנוגעת לגופה של המנוחה, מכיוון שגדרי המחלוקת אינם מצויים במסגרת חוק הירושה. סמכותו של בית הדין הרבני לעניין העיזבון יונקת מסעיף 155 לחוק הירושה ומכוח הסכמת הצדדים לדיון.

המערערת טענה כי אדם וגופו אינם נחשבים "נכס" לעניין חוק הירושה, ולכן הגופה אינה חלק מהעיזבון. לפי עמדתה, הסמכות לדון בשאלת הטיפול בגופת המנוחה מסורה לבית המשפט המחוזי.

טענות המשיבה

מנגד, טענה המשיבה (אם המנוחה) כי צוואה אינה מוגבלת לעיסוק רק בענייני רכוש. היא הביאה דוגמאות מדברי חקיקה הנותנים תוקף לחלקים בצוואה שאינם עוסקים ברכוש, כגון חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

בא-כוח המשיבה טען כי כוחו של בית הדין לדון בשאלת תוקף צוואה אינו מוגבל רק להיבטים הרכושיים של הצוואה, וכי הסמכות לדון ולהכריע בבקשה לצו קיום צוואה היא סמכות לדון ולהכריע בכל העניינים שבצוואה, רכושיים ושאינם רכושיים כאחד.

פסק הדין של בית הדין הגדול

בפסק דין מנומק דחה בית הדין הרבני הגדול, בהרכב הדיינים הרב שלמה שפירא, הרב ציון לוז-אילוז והרב צבי בן יעקב, את הערעור.

בית הדין קבע כי צו קיום צוואה וצו ירושה הם צווים הצהרתיים, והרשות השיפוטית היא המוסמכת לקבוע אם המצווה היה כשיר ומודע בעת חתימתו על הצוואה. אם לא, והצוואה נעשתה בחוסר מחשבה, ללא רצון חופשי או מסיבות אחרות, אין תוקף למסמך זה בכל סעיפיו.

הדיינים ציינו כי המערערת לא ביקשה להביא בפני בית הדין ראיות אחרות לרצונה האמיתי של המנוחה מעבר לכתוב בצוואה, ולא טענה כי המנוחה הייתה כשירה נפשית, בניגוד לראיות שהיו בפני בית הדין קמא.

בית הדין הוסיף והתייחס בהרחבה לסוגיית הקבורה מבחינה הלכתית, וציין כי חז"ל ראו חשיבות גדולה בקבורה כשלעצמה, הן מטעם מניעת ביזיון הגוף והן מטעם כפרה וטובה רוחנית לנפש.

ביקורת על התנהלות הפרקליטות

במסגרת פסק הדין נמתחה ביקורת חריפה על התנהלות הפרקליטות. בית הדין תהה על הטעם להתערבותה כאשר בפועל, גם אם פסיקת בית הדין הרבני הייתה מתבטלת, לא היה מי שיבצע בפועל את האמור בצוואה – קרובי המשפחה התנגדו לכך, והמדינה לא הביעה נכונות לממן את שריפת הגופה.

"מה התועלת אפוא בהתנגדות להחלטת בית הדין בערכאה קמא, ומה הן הסיבות למאבק בערעור?" שאל בית הדין, והוסיף: "התנהלות הפרקליטות בתיק זה אינה תורמת להגברת אמון הציבור במערכת המשפטית".

בית הדין הטיל על המערערת לשאת בהוצאות שכר טרחת בא-כוח המשיבה בסך 30,000 ש"ח.

סיכום

לסיכום, בית הדין הרבני הגדול דחה את ערעור היועצת המשפטית לממשלה וקבע כי צוואת המנוחה בטלה. כמו כן, קבע כי בהעדר הוראה שיפוטית אחרת, חזקה היא שכל רשויות המדינה יפעלו להבאת גופת המנוחה לקבורה בישראל, בהתאם לרצון בני משפחתה.

פסק הדין מעלה שאלות חשובות בנוגע לגבולות הסמכות של בית הדין הרבני, לתוקפן של הוראות בצוואה שאינן עוסקות ברכוש, וליחס הראוי בין שמירה נוקשה על מסגרות סמכות לבין התחשבות במצוקתה של משפחה אבלה.

אבות למען צדק.