טענות שווא וניכור הורי: ניתוח ביקורתי של סקירת מכון ברוקדייל

טענות שווא וניכור הורי: ניתוח ביקורתי של סקירת מכון ברוקדייל

סקירה בין-לאומית שערך מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל בנושא "האשמות שווא בסכסוכי פרֵדה וגירושין" מציגה את זהות ההורה המאשים כנושא מורכב, ומציינת כי "בשל מיעוט מחקרים אי אפשר לקבוע חד-משמעית מי נוטה להאשים יותר בסכסוכי גירושין".

אולם, בחינה מעמיקה של הנתונים שהובאו בסקירה, לצד מחקרים נוספים, מעלה חשש כי תמונת המצב מוצגת באופן שמטרתו ליצור "מצג שווא" ולמנוע פגיעה בתדמיתן של נשים, וזאת על חשבון הצגת הנתונים כפי שהם בפועל.

התמונה ה"מורכבת" לכאורה בדו"ח ברוקדייל

מכון ברוקדייל מודה כי הנושא טרם נחקר דיו ואין הסכמה על ההגדרה של "האשמת שווא", מה שמקשה על אמידת היקף התופעה. המחקר מציין כי האשמות שווא בסכסוכי גירושין משלבות שתי תופעות קשות: סכסוכים בעצימות גבוהה ומניפולציות הוריות הפוגעות בקשר של הילד עם ההורה האחר. עם זאת, בנקודה הספציפית של "זהות ההורה המאשים", הסקירה מצהירה כי לא ניתן לקבוע בבירור מי נוטה להאשים יותר, זאת למרות שממצאים שהיא עצמה מציגה וכן מחקרים נוספים, דווקא כן מציגים מגמה ברורה.

מי באמת מנכר ומאשים יותר – נתונים מהסקירה וממקורות נוספים

למרות הצהרת מכון ברוקדייל בדבר חוסר היכולת לקבוע חד-משמעית את זהות ההורה המאשים, הסקירה עצמה מביאה מספר מחקרים המצביעים באופן עקבי על מגמה מסוימת:

• מחקרים המצביעים על אימהות כמאשימות או מנכרות יותר:
  
  • במחקר ישראלי (כץ ואח', 2019) שנבחן בסקירה, ב-84% מן המקרים האשימו האימהות את האבות בפגיעה, ורק ב-12% מן המקרים האשימו האבות את האימהות. כמו כן, ב-79% מן המקרים, ההורה המשמורן (שבדרך כלל היא האם) דיווח על הפגיעה לכאורה.
  • במחקר באוסטרליה (Webb et al., 2021), רוב הילדים היו במשמורת אימם (85%), ובהתאם, מרבית הטענות הועלו מצד האימהות.
  • מחקר בפלורידה (Ko, 2022) מצא כי 68% מן ההאשמות היו מצד האימהות, ואילו 31.8% מן ההאשמות היו מצד האבות.
  • מחקר איטלקי (Grattagliano et al., 2014) מצא שבמקרים של האשמות שווא (כ-30% מהמקרים שנבדקו), בחמישה מקרים האשים האב את האם, וביתר המקרים האשימה האם את האב.
• התייחסות למחקר (Trocmé & Bala 2005):
  
  • מכון ברוקדייל מציג את המחקר של (Trocmé & Bala 2005) כ"מחקר בולט המבוסס על מדגם מייצג של 7,672 חקירות ילדים", ומדגיש כי מתוכו עלה כי 43% מן האשמות השווא בסכסוכי משמורת הועלו מצד אבות שאינם משמורנים, ורק 14% מההאשמות הועלו מצד אימהות משמורניות. ברוקדייל מפרש נתון זה כ"מערער על התפיסה שהשתרשה ולפיה האימהות הן המאשימות ברוב המקרים".
  • עם זאת, חשוב לציין שגם המחקר של (Trocmé & Bala 2005) צוטט במקורותינו הקודמים כמי שמוזכר במרבית המחקרים העדכניים, אך ההתמקדות בנתון זה עלולה להטעות כאשר מולו עומדים מחקרים רבים אחרים (חלקם מובאים בברוקדייל עצמו) שמצביעים על מגמה הפוכה.

התעלמות ממחקרים רלוונטיים ונתונים נוספים

דו"ח ברוקדייל מתעלם ממחקרים מקנדה ומאונטריו ועוד מקומות מהשנים האחרונות כולל בקשות חופש מידע בנושאים עם נתונים סטטיסטים מובהקים. 

מקורות שונים (מאגר ידע) מציגים נתונים התומכים במגמה לפיה נשים נוטות יותר לנקוט בניכור הורי ולהגיש תלונות שווא:

• מחקר שניתח תיקי ניכור בבתי המשפט בקנדה בשנים 1989-2008 מצא כי אמהות יצרו ניכור ב-68% מהמקרים, בעוד שאבות יצרו ניכור ב-31% מהמקרים. מחקר זה אף מדגיש כי "מאמצים לניכור הורי מקושרים להורה שיש לו הכי הרבה גישה לילד, לאו דווקא למין ההורה".
• בהשוואה בין תדירות שבה אמהות ואבות נחשבים כמנכרים פוטנציאליים, דמות האם היא המנכר הפוטנציאלי ב-68% מהמקרים, ואמהות נוטות יותר להימצא מנכרות.
• כדי שהילד יתנכר על ידי הורה אחד, עליו להזדהות מאוד עם אותו הורה, דבר המתרחש אם הילד חי בעיקר או באופן בלעדי איתו. נתון חשוב בהקשר זה הוא שלהורים מנכרים הייתה משמורת בלעדית ב-84% מהמקרים. מאחר שבמקרים רבים האם היא ההורה המשמורן, נתון זה מחזק את הטענה בדבר מעורבותן הגבוהה יותר של אימהות בניכור הורי.
• באופן כללי, בנושא תלונות שווא, נטען כי לרוב מדובר בנשים המגישות תלונת שווא נגד הבעל.
• מחקרים שונים ונתוני בקשות חופש מידע מציגים כי שיעור תלונות השווא בישראל אינו נופל מ-10% ולעיתים אף מגיע ללמעלה מ-30% בתחומים הקשורים להיבט המשפחתי או המיני-מגדרי. ישנם מחקרים המצביעים על שיעורים גבוהים אף יותר, עד 70% ויותר.
• ההערכה היא שלפחות 50% מהתלונות נגד גברים הן תלונות שווא, ואף יותר מכך בפועל. שיעור זה עולה באופן דרמטי בעבירות מין (75%) ואלימות במשפחה (85%).

ההשפעה על גברים ומערכת המשפט

תלונות שווא משמשות "ככלי אסטרטגי לשינוי החלטות בית המשפט ובכדי להכתים את המוניטין של הצד הנאשם". גברים המואשמים בתלונת כזב עלולים לעמוד בפני השלכות חמורות, לרבות חקירות משטרה, צווי מניעה, כתבי אישום פליליים, ואף מאסר, לצד סטיגמה חברתית ופגיעה בלתי הפיכה בשמם הטוב ובקשר עם ילדיהם. למעשה, הנחיית פרקליט המדינה 2.5 (גם לאחר התיקון) מאפשרת הגשת תלונות שווא על ידי נשים מבלי שיענשו, גם כאשר מתברר שהתלונה שקרית.

לסיכום, בעוד שמכון ברוקדייל מציג תמונה "מורכבת" ו"מאוזנת" לכאורה בנוגע לזהות ההורה המנכר או המאשים בתלונות שווא, ניתוח מעמיק של הנתונים, הן אלה המצויים בסקירה עצמה והן אלה המובאים במקורות נוספים, חושף מגמה ברורה יותר.

ההתעקשות על "חוסר יכולת לקבוע חד-משמעית" מי מנכר יותר, והתעלמות ממחקרים ונתונים אחרים, עלולה להוות מצג שווא שנועד למנוע פגיעה בשמן הטוב של נשים, וזאת במחיר הצגת תמונה לא מדויקת של המציאות ופגיעה בפועל באבות וילדיהם. יש צורך בטיפול שורש ובתוכנית רב-מערכתית שתיתן מענה לאלימות המופעלת נגד גברים, כולל תלונות שווא, ותיצור רשת הגנה לגברים שנפגעים מתופעות אלו.

האשמות שווא בסכסוכי פרֵדה וגירושין
סקירה בין-לאומית, אורטל טופורק בר, יואה שורק, טל לנטו – לצפיה במסמך המלא.

אבות למען צדק.