פורסם ב אבות למען צדק, אונס, אלימות נשים, זכויות הגבר, יואב לוין

תרבות האונס – נשים אונסות גברים

תרבות האונס – נשים אונסות גברים.

תרבות אונס הגברים בידי נשים ידועה ומוכחשת, מדובר בתופעה ידועה, רבת שנים המוכחשת בידי גברים ונשים כאחד, בצד הגברי הגברים אינם מסוגלים להודות שאישה כפתה עליהם יחסי מין.

איזה גבר יעז לספר לחבר'ה כי אישה קיימה עימו יחסי מין והוא סרב, בעודו שיכור והיא כפתה את עצמה עליו!

איזה גבר יעז לפנות לתחנת המשטרה ולהתלונן שאישה כפתה עצמה עליו – היא אנסה אותו!

לפמיניסטיות זה מסתדר לא רע בכלל, ההכחשה הגברית הסוחפת לתופעה אשר ידועה שנים רבות מאפשרת להן לאנוס גבר ולא לשאת באחריות,

לגנוב זרע מגברים, לכפות אבהות. וכמובן לדרוש מימון בדמות מזונות ומחצית רכושו על עבירה פלילית שהיא ביצעה.

מה זה,אונס גברים:

קיום יחסי מין של אישה עם גבר בהעדר הסכמה של הגבר (לא מעשה סדום).

לפי הגדרה של ה- CDC בארצות הברית, אונס שחל על גבר בידי אישה בבחינת היותו נאנס לחדור אותה מתרחש כאשר נכפה על הגבר או היה ניסיון לגרום לו לחדור מינית אישה ללא הסכמתו, בין כתוצאה משימוש בכוח פיזי או כאשר הגבר אינו מסוגל לתת הסכמה עקב היותו שיכור מדי, לא במודעות מלאה או מסומם, ( למשל חסר יכולת, חסר הכרה או חוסר מודעות) ובין אם השתמש באלכוהול מרצון או שהשימוש באלכוהול או בסמים נעשה שלא מרצונו (קרי סומם על ידי האישה).

בניגוד למקובל לחשוב אונס של גברים בידי נשים קיים בשכיחות גבוהה.כמובן, שאין סטטיסטיקה לנושא בישראל.

החוק בישראל:

חוק העונשין בישראל לא מכיר באונס גברים בידי נשים, הוכחה להכחשה ניתן למצוא בנסיון לתקן את העיוות בשנת 2009, התיקון לחוק עלה על רקע חשיפת תופעת אלימות מינית של נשים כלפי קטינים והעדר מענים במסגרת החוק.

הוגש תיקון לחוק העונשין תיקון מס' 106 – אינוס על ידי אישה, כמובן שהתיקון לחוק לא עבר לאור התנגדות ארגוני הנשים.

https://main.knesset.gov.il/Activity/Legislation/Laws/Pages/LawBill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=318732

מהנעשה בעולם, מחקר של ה-cdc בארצות הברית חושף את האמת, נשים אונסות גברים:

1 מתוך 3 גברים חווה אלימות אינטימית בזוגיות.

1 מתוך 4 גברים חווה אונס.

80% מהתוקפות מינית גברים הן נשים.

97% מהגברים שחוו אונס, אלימות פיזית במשפחה וסטוקינג היו קורבנות של נשים.

56% מהגברים חוו לראשונה אלימות מצד בת הזוג על גיל 25.

71% מהגברים שחוו ניסיון לאונס או אונס מלא, חוו אותו לראשונה לפני גיל 25.

גברים נאנסים פי 5 מנשים (1 מתוך 52 נשים ו 1 מתוך 10 גברים).

קישור למחקר:

https://www.cdc.gov/violenceprevention/datasources/nisvs/men-ipvsvandstalking.html

לסיכום: גברים חווים אונס מידי נשים.

קרדיט: יואב לוין, מחלקת מחקר בעמותה.

אבות למען צדק.

פורסם ב אבות למען צדק, זכויות הגבר, יואב לוין

פער מגדרי שהורג גברים

הפער המגדרי שהורג גברים

למרות שתוחלת החיים של גברים נמוכה יותר מנשים מחקר אוסטרלי הראה שבריאות גברים מקבלת רק רבע מן המימון שמקבלות נשים על בריאות. המחקר האוסטרלי הראה גם שהדינמיקה הזו נכונה לגבי שאר העולם המערבי וזה אומר גם בישראל כאשר אפילו מחקרים בבריאות נשים ממומנים פי ארבע מאלו של גברים.

ומה הנתונים לגבי איכות ותחולת חיים בישראל בבחינת הפער המגדרי הזה?

איכות ותוחלת חיים:
• אחד מחמישה גברים ימות עד גיל 65.
• גברים חיים חמש שנים פחות מנשים בממוצע.

אפליית גברים ובנים במערכת הבריאות:
• לגברים אין רפואה ייעודית.
• כ 80% מתקציב הרפואה מופנה לנשים; כ 20% לגברים!
• אפליית גברים בביטוח רפואי: נשים מהוות 53%: גברים מהווים 47%.
• גברים מופלים ברפואה למשל בתחום סרטן הערמונית.
• תוחלת החיים של גברים נמוכה יותר מנשים.
• גברים מופלים במחקר רפואי.
• גברים מופלים בגיוס כספים.
• גברים נמצאים בסבירות של 37% יותר מנשים למות מסרטן.
• 56% יותר לפתח מחלה סרטנית לא תלוית מגדר.
• 67% יותר סיכוי למות ממנה.
• 75% מהמיתות בטרם עת כתוצאה מסיבוכי מחלות לב, הן של גברים.
• גברים מובילים ב 72 מהקטגוריות המוות הידועות, רק בחמש נשים "מובילות" (לדוגמה, מסרטן שד ומסיבוכי היריון).
• גברים נמצאים במקום הראשון במוות מ-15 סיבות המוות המובילות בעולם.
• גברים בגיל העמידה נמצאים בסיכון גבוה פי שניים לפתח סכרת

למרות הנתונים הקשים, וכפי שמוכיח המחקר האוסטרלי, גם בישראל בריאות הגברים לא עומדת באמת במקום גבוה מבחינת סדר העדיפות הממשלתית, הציבורית והמחקרית.

איזה דינמיקה עומדת בבסיס התופעה הזו?

כנראה שילוב של מספר גורמים.

פער החמלה המגדרי, קוד האבירות הגברי וערך חייו המופחת של הגבר הם כנראה העיקריים שבהם!

יואב לוין, מחלקת מחקר אבות למען צדק

פורסם ב אבות למען צדק, ד"ר עופר קצ'רגין, זכויות הגבר, יואב לוין

גיוס נשים לשירות קרבי

גיוס נשים לשירות קרבי – קריאה למבט ביקורתי על השיח הפמיניסטי והאנטי-פמיניסטי בסוגייה זו

מאת: לוין יואב וד"ר קצ'רגין עופר

התרבות בת ימינו מתאפיינת בסטנדרטים כפולים ככל שדברים אמורים בערכם של חיי אדם. סטנדרטים כפולים אלה באים לידי ביטוי באירועים מסכני חיים, במלחמות, ובפרט בשאלת הגיוס לצבא. גברים הם אלה הנדרשים להתגייס לשירות קרבי כחובה, ולהקריב את עצמם למען הקולקטיב (הכולל כמובן גם נשים). ההבנייה המגדרית המסורתית של 'גברים אמיתיים' תבעה מהם נורמטיבית לא רק להתגייס, אלא גם לעשות זאת מתוך 'רצון טבעי'. בכך הם הפגינו לא רק את נכונותם להלחם (ופעמים אף למות) למען השליטים או הקולקטיב הפוליטי או הלאומי, אלא אף הדגימו, לכאורה, שהם עומדים ב'מבחן הגבריות' שלהם. בעוד שגברים עוצבו בתהליכי תירבות וחברות כלוחמים, נשים עוצבו שלא לראות עצמן כלוחמות או להיות כאלה. ואולם, במקביל מערכת הציפיות התרבותית מנשים תבעה מהן לעודד 'כנשים טובות' את 'הגברים הטובים' להתגייס ולהלחם. גברים שמיאנו או שחששו מתביעה סקסיסטית זו ביחס אליהם סומנו 'כלא גברים' וכ'פחדנים'. נשים על-פי-רוב לא נתבעו לעמוד 'במבחן אומץ' חברתי שכזה.

מעניין, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, גם הפמיניסטיות של ראשית המאה העשרים ('גל ראשון של פמיניזם' בלשון השיח המגדרי) אימצו בהתלהבות חלוקת תפקידים סקסיסטית זו. מי שסבור שראשונות הפמיניסטיות פעלו לקדם שוויון מגדרי כמו גם קידום וזכויות נשים כחלק מקידום זכויות אדם (כך נהוג להציגן כיום פעמים רבות) עתיד להיות מופתע. כך לדוגמא, בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה באנגליה תנועה בשם White Feather (הנוצה הלבנה). נשות התנועה, שהיו ממנהיגות הפמיניזם האנגלי של הגל הראשון (כדוגמת האחיות פנקהארסט) עסקו בשיימינג ציבורי של גברים אנגלים שלא התגייסו לצבא מסיבות שונות (ובכללם גברים ונערים צעירים שפחדו מהיציאה לחזית). נשים אלו היו לוקחות נוצה לבנה ומגישות אותה בפומבי לגברים ברחובות לונדון, וזאת על כסמל לפחדנותם של הגברים שהסתובבו ברחובות לונדון ללא מדים.

בה בשעה הן עמלו במרץ בתביעתן לקבלת זכויות פוליטיות (זכות הצבעה), ואולם יש לזכור שבאותה עת מרבית הגברים האנגלים, ובכללם מיליוני החיילים הצעירים שבחזית, גם הם היו נעדרי זכות הצבעה. הפמיניסטיות הללו לא תבעו שגם הללו יקבלו זכויות הצבעה, ובוודאי שלא תבעו גיוס נשים לחזית. תהא אשר תהא תרומתן של הסופראג'יסטיות בהובלת הפנקהארסטיות – 'שוויון מגדרי' ו-'זכויות אדם' לא היו חלק מהאג'דנה שלהן. קבלת פריווילגיות בדמותן של זכויות הצבעה לנשים (בלבד), כמו גם תביעה מגברים (באשר הם. בלא תירוץ ובלא פטור על בסיס פחד או מצפון) להתגייס ולהקריב עצמם, היו חלק מרכזי של עשייתן.

כעת, שוויון מגדרי אמיתי פירושו חתירה מתמדת לחיסול אפליות, פערים וחסמים על בסיס מגדרי באשר הם. חובת הגיוס לקרבי (ונגזרותיה בדמות משך שירות בסדיר ושירות מילואים) משמשים אפליה מגדרית תשתיתית בחברה הישראלית בת ימינו, אפליה שבאופן מעניין פוגעת הן בגברים והן בנשים. ההבחנה המגדרית הקטגורית בנושא חובת הגיוס לקרבי בישראל פוגעת בגברים, היות שהיא מסמנת אותם כאזרחים שעליהם לסכן חייהם בעבור המדינה, העם וציבור האזרחים (בה בשעה שנשים אינן נדרשות לעשות כן). ציבור האזרחים נחלק, אם כן, לכאלו שנדרשים להגן בחייהם על אחרים, ובכללם כאלו שאינם נדרשים לעשות כן (במקרה זה החסינות מפני התביעה להקרבה הינה פריוויליגיה נשית מובהקת). בימים בהם אנו שומעים חדשות לבקרים על פריווילגיות מפריווילגיות שונות מהן נהנים, לכאורה, גברים, ראוי שפריוויליגיה זו של נשים בישראל – הפריווילגיה האולטימטיבית – תונכח בדיון ותוכר ככזאת.

זאת ועוד, ההבחנה המגדרית הקטגורית בנושא חובת הגיוס לקרבי בישראל פוגעת גם בנשים. שירות צבאי משמעותי, ופרט בתפקידים קרביים, הוא 'כרטיס הכניסה' כמו גם 'קרש קפיצה' של התקבלות למיינסטרים של החברה הישראלית. כך, על כל פנים, נהוג להתייחס אליו בשיחים התקשורתי והאקדמי בני ימינו. עצם השירות, כמו גם ההשלכות שלו על 'החיים באזרחות' הם 'פריווילגיות' השמורות לגברים. שוב, זהו 'המובן מאליו' של השיחים האקדמיים והתקשורתיים הנהוגים כיום. במידה וזה המצב, הרי שפריווילגיית החסינות ממנה נהנות כיום נשים, משמשת בעבורן (ולו מבלי משים) בחינת חרב פיפיות בשימה חסמים ומגבלות על מנעד התפקידים החברתיים בהם הן יכולות לממש עצמן הן בצבא והן באזרחות. כמובן, שבנוסף, העובדה שמנשים נמנעות דרגות החופש של גיוס לתפקידים קרביים מהווה הסללה מגדרית מצמצמת בעבורן ופגיעה עקרונית בערכי השוויון המגדרי ושוויון ההזדמנויות, ערכים שרבות מהן (שלא לומר מרביתן) מזדהות עימם להלכה.

על רקע זה, דווקא בשם קידום שוויון מגדרי אמיתי ודווקא על מנת להאבק בסקסיזם על שני מופעיו (הן זה המבנה 'גברים אמיתיים' ככאלה הצריכים להלחם ולהקריב עצמם 'משום טבעם המגדרי', והן זה המבנה 'נשים אמיתיות' ככאלה שמיומנויות וכישורים צבאיים 'אינם לפי טבען המגדרי') – אנו קוראים לשינוי 'המובן מאליו' של השיח המגדרי בסוגיית גיוס נשים לשירות קרבי בצה"ל. אנו דורשים שוויון חוקי ושוויון הזדמנויות שקופים למגדר מוחלטים בעניין זה! כלומר, גברים ונשים כאחד יגוייסו באופן עקרוני לכלל התפקידים הצבאיים. ואולם, יש להדגיש שגיוס זה יהא כמובן תחת סייג, שכל מתגייס ומתגייסת ידרשו לעבור מבחנים פיזיים מתאימים ולפי קריטריונים אחידים לגברים ולנשים. שוויון הזדמנויות בעניין זה אין פירושו לפיכך הורדת סטנדרטים בעבור מימושה של איזושהיא פנטזיה מגדרית. רק אלו שימצאו כשירים וכשירות יגוייסו בפועל.

עמדה כזו שמחייבת שוויון מגדרי אמיתי מזה ומקפידה על אי הורדת סטנדרטים וקריטריונים צבאיים מזה, אמורה להלכה להיות מאומצת על ידי החוגים השוויוניסטים והפמיניסטיים בישראל. ואולם, לדעתנו, החוגים הפמיניסטיים המזוהים עם רטוריקת 'השוויון המגדרי' אינם מעוניינים בפועל לקדם שוויון מגדרי אמיתי בעניין גיוס נשים לצבא (ממש כפי שהם אינם מעוניינים לממש שוויון מגדרי אמיתי בפועל בהקשרים רבים אחרים). הויכוחים העכשוויים סביב סוגיית מתן אפשרות לנשים נלהבות להתגייס לשריון רק ממחישים, לדעתנו, את האמביוולנטיות של הארגונים הפמיניסטיים. נדגיש – קריאה לאפשור גיוס של מספר נשים לטנקים על בסיס וולונטרי (ותוך דאגה לשלומן בעת מלחמה, להבדיל מהמובן מאליו באשר לחבריהן הגברים – הללו נדרשים כמובן להקריב עצמם בעת מלחמה) איננה חתירה מלאה, מפורשת וכנה למימוש אמיתי של שוויון מגדרי בשדה מהותי זה.

בין אם אתן ואתם תומכים בגיוס נשים לשירותים קרביים ובין אם לאו, אין ספק שהשתיקה של הארגונים הפמיניסטיים בנושא זה מעוררת תהיות: שמא 'שוויון מגדרי' בעבורם הינו אך כלי רטורי ופוליטי?! אנו קוראים לארגונים הפמיניסטיים להבהיר נקודה חשובה זו. דווקא מתוך מחויבותנו לשוויון מגדרי ומתוך הבנה שחסמים מגדריים מבניים משמעותיים לא יוכלו להתפרק ללא פירוק ההבניה המגדרית המפלה הן נשים והן גברים בסוגיית הגיוס לשירות קרבי, אנו קוראים לארגונים הפמיניסטיים לחבור אלינו בקריאה ברורה בעניין זה: גיוס לנשים ולגברים לכלל תפקידים הצבאיים באופן שוויוני ומלא כחובה אזרחית! (לאלו שעומדים בתהליכי ההכשרה המקצועיים ללא פשרות וללא הנחות).

באופן מעניין, בנוסף לחוגים הפמיניסטיים, שבניגוד למצופה מהם, אינם מבטאים עמדה ברורה בעניין זה, ישנם חוגים נוספים שנמצאים נעדרי כנות לגביו: הללו הם חוגים 'שוויוניסטים' המסמנים עצמם דווקא כ'אנטי-פמיניסטיים'. בשנים האחרונות ישנה פריחה של כוחות ביקורתיים ביחס ל'פמיניזם' , כוחות העושים גם הם שימוש ברטוריקה של 'שוויון מגדרי'. הללו הבינו זה מכבר שחלק מרכזי בפמיניזם אינו מקדם שוויון מגדרי, אלא נעשה לתנועה אנטי שוויונית מובהקת, כזו המקדמת אפליית גברים על-פי-רוב. ואולם, באופן מעניין, דווקא בשדה חברתי כה חשוב – השדה הצבאי, מקום בו אפליית נשים ואפליית גברים מתחזקות זו את זו הדדית באופן בוטה וצורמני – מחרישים כוחות 'השוויוניסטים האנטי-פמיניסטיים' אלה.

למעלה מזה, הללו המזהים עצמם דווקא עם 'שוויון מגדרי', מאמצים מפורשות, ככל שדברים אמורים בשדה הצבאי, ש'בעניין זה' הם מקבלים קטגורית את חלוקת התפקידים המגדרית ההיסטורית. לדידם, 'גברים הם לוחמים מטבעם' ואילו 'נשים אמורות להיות מחוץ לזירה הצבאית (על שלל המיומנויות, הכישורים והתגמולים שבה) 'מטבען'. חלקם אף מחיים את 'קוד האבירות' – אותו קוד מגדרי סקסיסטי ימי-ביינמי שבשמו שלחו עצמם גברים אל מותם בשדה הקרב (או נשלחו לשם על ידי אחרים בצר להם), ושבשמו גם כן הועידו נשים להיות דמויות פסיביות ומשניות – הן הפכו סמלית ל'פרס' של האביר. הפרסים בדמות פיתוח מיומנויות וכישורים צבאיים, כמו גם ההון הפוליטי, הסימבולי והכלכלי שנלווה לזירה זו – נותרו מחוץ להישג ידן. האירוניה פה היא כפולה: ראשית, הכוחות 'השוויוניסטים' הללו אינם שוויוניסטים (פרט, כמובן, לרטוריקה חלולה של 'שוויון מגדרי'). שנית, באמצם את חלוקת התפקידים המגדרית הם משמרים את האפליה הכפולה בעניין זה: הן את אפליית הגברים והן את אפליית הנשים. בכך הם חוברים למרבית הפמיניסטיות והפמיניסטים.

לסיכום, ברמה העקרונית אי-גיוס של נשים לשירות קרבי (תחת אותם תנאי גיוס ושירות של גברים) הוא אינו חוקתי ואינו דמוקרטי. חרף זאת, מרבית הכוחות הפוליטיים בישראל של ימינו אינם מעוניינים לקדם באמת גיוס נשים לכלל התפקידים הצבאיים, ובמובן זה הם אינם פועלים למיגור האפליה הכפולה המתבטאת בהסללה של גברים ושל נשים לתפקידים מוגדרים מצמצמים על בסיס שיוכם המגדרי ולא על בסיס כישוריהם ומאמציהם. מי מכן ומכם שמעוניין באמת בגיוס של נשים לכלל התפקידים בצבא, ומי שמבין שרק כך יפתחו דרגות חופש נוספות להללו בהמשך , צריך להיות טרוד מהברית הקיימת כיום, לדעתנו, בין הכוחות השונים שתיארנו – פמיניסטיים ואנטי-פמיניסטיים גם יחד. אלו גם אלו כך נדמה, מעוניינים ש'האדם שבטנק ינצח' (כל עוד הוא גבר. לא אישה). זה היה פוסט ראשון בנושא 'גיוס נשים לשירות קרבי – מבט ביקורתי' בסדרה בת שלושה פוסטים.

בהמשך נפרסם שני פוסטים נוספים לעניין זה: פוסט שני יעסוק בתרבות הגינוצנטרית (הממוקדת בנקודת המבט 'הנשית' ובנשים) שמהווה את התשתית ההיסטורית והרעיונית למיסוד הרעיון שגברים (להבדיל מנשים) אמורים לשמש כ'מגנים הטבעיים' של קולקטיבים הם, כמו גם של נשים זרות, תהיינה איכויותיהן אשר תהיינה (רעיון המתמצה במונח male disposability).

פוסט שלישי יעשה פרובלמטיזציה של השיח העכשווי ביחס לגיוס נשים לשירות קרבי, תוך שהוא מנתח את תצלובת הבריתות המורכבת בעניין זה בין שמאל לימין, בין פמיניסטיות/ים לבין אנטי פמיניסטים (הן מהזרם הדתי/חרדי והן מהזרם המזהה עצמו כחילוני ושוויוניסטי). וכמו כן נעמוד על אפליית הגברים המובנית בחוק הגיוס ופגיעה בזכויות יסוד שלהם.

יואב לוין
ד"ר עופר קצ'רגין