פורסם ב אבות למען צדק, ד"ר עופר קצ'רגין, זכויות הגבר, יואב לוין

גיוס נשים לשירות קרבי

גיוס נשים לשירות קרבי – קריאה למבט ביקורתי על השיח הפמיניסטי והאנטי-פמיניסטי בסוגייה זו

מאת: לוין יואב וד"ר קצ'רגין עופר

התרבות בת ימינו מתאפיינת בסטנדרטים כפולים ככל שדברים אמורים בערכם של חיי אדם. סטנדרטים כפולים אלה באים לידי ביטוי באירועים מסכני חיים, במלחמות, ובפרט בשאלת הגיוס לצבא. גברים הם אלה הנדרשים להתגייס לשירות קרבי כחובה, ולהקריב את עצמם למען הקולקטיב (הכולל כמובן גם נשים). ההבנייה המגדרית המסורתית של 'גברים אמיתיים' תבעה מהם נורמטיבית לא רק להתגייס, אלא גם לעשות זאת מתוך 'רצון טבעי'. בכך הם הפגינו לא רק את נכונותם להלחם (ופעמים אף למות) למען השליטים או הקולקטיב הפוליטי או הלאומי, אלא אף הדגימו, לכאורה, שהם עומדים ב'מבחן הגבריות' שלהם. בעוד שגברים עוצבו בתהליכי תירבות וחברות כלוחמים, נשים עוצבו שלא לראות עצמן כלוחמות או להיות כאלה. ואולם, במקביל מערכת הציפיות התרבותית מנשים תבעה מהן לעודד 'כנשים טובות' את 'הגברים הטובים' להתגייס ולהלחם. גברים שמיאנו או שחששו מתביעה סקסיסטית זו ביחס אליהם סומנו 'כלא גברים' וכ'פחדנים'. נשים על-פי-רוב לא נתבעו לעמוד 'במבחן אומץ' חברתי שכזה.

מעניין, שבניגוד למה שנהוג לחשוב, גם הפמיניסטיות של ראשית המאה העשרים ('גל ראשון של פמיניזם' בלשון השיח המגדרי) אימצו בהתלהבות חלוקת תפקידים סקסיסטית זו. מי שסבור שראשונות הפמיניסטיות פעלו לקדם שוויון מגדרי כמו גם קידום וזכויות נשים כחלק מקידום זכויות אדם (כך נהוג להציגן כיום פעמים רבות) עתיד להיות מופתע. כך לדוגמא, בזמן מלחמת העולם הראשונה הייתה באנגליה תנועה בשם White Feather (הנוצה הלבנה). נשות התנועה, שהיו ממנהיגות הפמיניזם האנגלי של הגל הראשון (כדוגמת האחיות פנקהארסט) עסקו בשיימינג ציבורי של גברים אנגלים שלא התגייסו לצבא מסיבות שונות (ובכללם גברים ונערים צעירים שפחדו מהיציאה לחזית). נשים אלו היו לוקחות נוצה לבנה ומגישות אותה בפומבי לגברים ברחובות לונדון, וזאת על כסמל לפחדנותם של הגברים שהסתובבו ברחובות לונדון ללא מדים.

בה בשעה הן עמלו במרץ בתביעתן לקבלת זכויות פוליטיות (זכות הצבעה), ואולם יש לזכור שבאותה עת מרבית הגברים האנגלים, ובכללם מיליוני החיילים הצעירים שבחזית, גם הם היו נעדרי זכות הצבעה. הפמיניסטיות הללו לא תבעו שגם הללו יקבלו זכויות הצבעה, ובוודאי שלא תבעו גיוס נשים לחזית. תהא אשר תהא תרומתן של הסופראג'יסטיות בהובלת הפנקהארסטיות – 'שוויון מגדרי' ו-'זכויות אדם' לא היו חלק מהאג'דנה שלהן. קבלת פריווילגיות בדמותן של זכויות הצבעה לנשים (בלבד), כמו גם תביעה מגברים (באשר הם. בלא תירוץ ובלא פטור על בסיס פחד או מצפון) להתגייס ולהקריב עצמם, היו חלק מרכזי של עשייתן.

כעת, שוויון מגדרי אמיתי פירושו חתירה מתמדת לחיסול אפליות, פערים וחסמים על בסיס מגדרי באשר הם. חובת הגיוס לקרבי (ונגזרותיה בדמות משך שירות בסדיר ושירות מילואים) משמשים אפליה מגדרית תשתיתית בחברה הישראלית בת ימינו, אפליה שבאופן מעניין פוגעת הן בגברים והן בנשים. ההבחנה המגדרית הקטגורית בנושא חובת הגיוס לקרבי בישראל פוגעת בגברים, היות שהיא מסמנת אותם כאזרחים שעליהם לסכן חייהם בעבור המדינה, העם וציבור האזרחים (בה בשעה שנשים אינן נדרשות לעשות כן). ציבור האזרחים נחלק, אם כן, לכאלו שנדרשים להגן בחייהם על אחרים, ובכללם כאלו שאינם נדרשים לעשות כן (במקרה זה החסינות מפני התביעה להקרבה הינה פריוויליגיה נשית מובהקת). בימים בהם אנו שומעים חדשות לבקרים על פריווילגיות מפריווילגיות שונות מהן נהנים, לכאורה, גברים, ראוי שפריוויליגיה זו של נשים בישראל – הפריווילגיה האולטימטיבית – תונכח בדיון ותוכר ככזאת.

זאת ועוד, ההבחנה המגדרית הקטגורית בנושא חובת הגיוס לקרבי בישראל פוגעת גם בנשים. שירות צבאי משמעותי, ופרט בתפקידים קרביים, הוא 'כרטיס הכניסה' כמו גם 'קרש קפיצה' של התקבלות למיינסטרים של החברה הישראלית. כך, על כל פנים, נהוג להתייחס אליו בשיחים התקשורתי והאקדמי בני ימינו. עצם השירות, כמו גם ההשלכות שלו על 'החיים באזרחות' הם 'פריווילגיות' השמורות לגברים. שוב, זהו 'המובן מאליו' של השיחים האקדמיים והתקשורתיים הנהוגים כיום. במידה וזה המצב, הרי שפריווילגיית החסינות ממנה נהנות כיום נשים, משמשת בעבורן (ולו מבלי משים) בחינת חרב פיפיות בשימה חסמים ומגבלות על מנעד התפקידים החברתיים בהם הן יכולות לממש עצמן הן בצבא והן באזרחות. כמובן, שבנוסף, העובדה שמנשים נמנעות דרגות החופש של גיוס לתפקידים קרביים מהווה הסללה מגדרית מצמצמת בעבורן ופגיעה עקרונית בערכי השוויון המגדרי ושוויון ההזדמנויות, ערכים שרבות מהן (שלא לומר מרביתן) מזדהות עימם להלכה.

על רקע זה, דווקא בשם קידום שוויון מגדרי אמיתי ודווקא על מנת להאבק בסקסיזם על שני מופעיו (הן זה המבנה 'גברים אמיתיים' ככאלה הצריכים להלחם ולהקריב עצמם 'משום טבעם המגדרי', והן זה המבנה 'נשים אמיתיות' ככאלה שמיומנויות וכישורים צבאיים 'אינם לפי טבען המגדרי') – אנו קוראים לשינוי 'המובן מאליו' של השיח המגדרי בסוגיית גיוס נשים לשירות קרבי בצה"ל. אנו דורשים שוויון חוקי ושוויון הזדמנויות שקופים למגדר מוחלטים בעניין זה! כלומר, גברים ונשים כאחד יגוייסו באופן עקרוני לכלל התפקידים הצבאיים. ואולם, יש להדגיש שגיוס זה יהא כמובן תחת סייג, שכל מתגייס ומתגייסת ידרשו לעבור מבחנים פיזיים מתאימים ולפי קריטריונים אחידים לגברים ולנשים. שוויון הזדמנויות בעניין זה אין פירושו לפיכך הורדת סטנדרטים בעבור מימושה של איזושהיא פנטזיה מגדרית. רק אלו שימצאו כשירים וכשירות יגוייסו בפועל.

עמדה כזו שמחייבת שוויון מגדרי אמיתי מזה ומקפידה על אי הורדת סטנדרטים וקריטריונים צבאיים מזה, אמורה להלכה להיות מאומצת על ידי החוגים השוויוניסטים והפמיניסטיים בישראל. ואולם, לדעתנו, החוגים הפמיניסטיים המזוהים עם רטוריקת 'השוויון המגדרי' אינם מעוניינים בפועל לקדם שוויון מגדרי אמיתי בעניין גיוס נשים לצבא (ממש כפי שהם אינם מעוניינים לממש שוויון מגדרי אמיתי בפועל בהקשרים רבים אחרים). הויכוחים העכשוויים סביב סוגיית מתן אפשרות לנשים נלהבות להתגייס לשריון רק ממחישים, לדעתנו, את האמביוולנטיות של הארגונים הפמיניסטיים. נדגיש – קריאה לאפשור גיוס של מספר נשים לטנקים על בסיס וולונטרי (ותוך דאגה לשלומן בעת מלחמה, להבדיל מהמובן מאליו באשר לחבריהן הגברים – הללו נדרשים כמובן להקריב עצמם בעת מלחמה) איננה חתירה מלאה, מפורשת וכנה למימוש אמיתי של שוויון מגדרי בשדה מהותי זה.

בין אם אתן ואתם תומכים בגיוס נשים לשירותים קרביים ובין אם לאו, אין ספק שהשתיקה של הארגונים הפמיניסטיים בנושא זה מעוררת תהיות: שמא 'שוויון מגדרי' בעבורם הינו אך כלי רטורי ופוליטי?! אנו קוראים לארגונים הפמיניסטיים להבהיר נקודה חשובה זו. דווקא מתוך מחויבותנו לשוויון מגדרי ומתוך הבנה שחסמים מגדריים מבניים משמעותיים לא יוכלו להתפרק ללא פירוק ההבניה המגדרית המפלה הן נשים והן גברים בסוגיית הגיוס לשירות קרבי, אנו קוראים לארגונים הפמיניסטיים לחבור אלינו בקריאה ברורה בעניין זה: גיוס לנשים ולגברים לכלל תפקידים הצבאיים באופן שוויוני ומלא כחובה אזרחית! (לאלו שעומדים בתהליכי ההכשרה המקצועיים ללא פשרות וללא הנחות).

באופן מעניין, בנוסף לחוגים הפמיניסטיים, שבניגוד למצופה מהם, אינם מבטאים עמדה ברורה בעניין זה, ישנם חוגים נוספים שנמצאים נעדרי כנות לגביו: הללו הם חוגים 'שוויוניסטים' המסמנים עצמם דווקא כ'אנטי-פמיניסטיים'. בשנים האחרונות ישנה פריחה של כוחות ביקורתיים ביחס ל'פמיניזם' , כוחות העושים גם הם שימוש ברטוריקה של 'שוויון מגדרי'. הללו הבינו זה מכבר שחלק מרכזי בפמיניזם אינו מקדם שוויון מגדרי, אלא נעשה לתנועה אנטי שוויונית מובהקת, כזו המקדמת אפליית גברים על-פי-רוב. ואולם, באופן מעניין, דווקא בשדה חברתי כה חשוב – השדה הצבאי, מקום בו אפליית נשים ואפליית גברים מתחזקות זו את זו הדדית באופן בוטה וצורמני – מחרישים כוחות 'השוויוניסטים האנטי-פמיניסטיים' אלה.

למעלה מזה, הללו המזהים עצמם דווקא עם 'שוויון מגדרי', מאמצים מפורשות, ככל שדברים אמורים בשדה הצבאי, ש'בעניין זה' הם מקבלים קטגורית את חלוקת התפקידים המגדרית ההיסטורית. לדידם, 'גברים הם לוחמים מטבעם' ואילו 'נשים אמורות להיות מחוץ לזירה הצבאית (על שלל המיומנויות, הכישורים והתגמולים שבה) 'מטבען'. חלקם אף מחיים את 'קוד האבירות' – אותו קוד מגדרי סקסיסטי ימי-ביינמי שבשמו שלחו עצמם גברים אל מותם בשדה הקרב (או נשלחו לשם על ידי אחרים בצר להם), ושבשמו גם כן הועידו נשים להיות דמויות פסיביות ומשניות – הן הפכו סמלית ל'פרס' של האביר. הפרסים בדמות פיתוח מיומנויות וכישורים צבאיים, כמו גם ההון הפוליטי, הסימבולי והכלכלי שנלווה לזירה זו – נותרו מחוץ להישג ידן. האירוניה פה היא כפולה: ראשית, הכוחות 'השוויוניסטים' הללו אינם שוויוניסטים (פרט, כמובן, לרטוריקה חלולה של 'שוויון מגדרי'). שנית, באמצם את חלוקת התפקידים המגדרית הם משמרים את האפליה הכפולה בעניין זה: הן את אפליית הגברים והן את אפליית הנשים. בכך הם חוברים למרבית הפמיניסטיות והפמיניסטים.

לסיכום, ברמה העקרונית אי-גיוס של נשים לשירות קרבי (תחת אותם תנאי גיוס ושירות של גברים) הוא אינו חוקתי ואינו דמוקרטי. חרף זאת, מרבית הכוחות הפוליטיים בישראל של ימינו אינם מעוניינים לקדם באמת גיוס נשים לכלל התפקידים הצבאיים, ובמובן זה הם אינם פועלים למיגור האפליה הכפולה המתבטאת בהסללה של גברים ושל נשים לתפקידים מוגדרים מצמצמים על בסיס שיוכם המגדרי ולא על בסיס כישוריהם ומאמציהם. מי מכן ומכם שמעוניין באמת בגיוס של נשים לכלל התפקידים בצבא, ומי שמבין שרק כך יפתחו דרגות חופש נוספות להללו בהמשך , צריך להיות טרוד מהברית הקיימת כיום, לדעתנו, בין הכוחות השונים שתיארנו – פמיניסטיים ואנטי-פמיניסטיים גם יחד. אלו גם אלו כך נדמה, מעוניינים ש'האדם שבטנק ינצח' (כל עוד הוא גבר. לא אישה). זה היה פוסט ראשון בנושא 'גיוס נשים לשירות קרבי – מבט ביקורתי' בסדרה בת שלושה פוסטים.

בהמשך נפרסם שני פוסטים נוספים לעניין זה: פוסט שני יעסוק בתרבות הגינוצנטרית (הממוקדת בנקודת המבט 'הנשית' ובנשים) שמהווה את התשתית ההיסטורית והרעיונית למיסוד הרעיון שגברים (להבדיל מנשים) אמורים לשמש כ'מגנים הטבעיים' של קולקטיבים הם, כמו גם של נשים זרות, תהיינה איכויותיהן אשר תהיינה (רעיון המתמצה במונח male disposability).

פוסט שלישי יעשה פרובלמטיזציה של השיח העכשווי ביחס לגיוס נשים לשירות קרבי, תוך שהוא מנתח את תצלובת הבריתות המורכבת בעניין זה בין שמאל לימין, בין פמיניסטיות/ים לבין אנטי פמיניסטים (הן מהזרם הדתי/חרדי והן מהזרם המזהה עצמו כחילוני ושוויוניסטי). וכמו כן נעמוד על אפליית הגברים המובנית בחוק הגיוס ופגיעה בזכויות יסוד שלהם.

יואב לוין
ד"ר עופר קצ'רגין

מאת:

עמותת אבות למען צדק

השאר תגובה