נדחתה עתירה להוספת שם משפחת האם.בית המשפט העליון דחה בקשה לתיקונו של חוק השמות כך שאישה המעוניינת להוסיף לשם המשפחה של ילדה את שם משפחתה, לא תידרש עוד לקבל את הסכמת האב או לפנות לבית המשפט. בית המשפט העליון קבע כי דיני החוקה מפקידים בידיו את הסמכות לבטל הוראות חוק רגיל המנוגדות לחוקי היסוד אולם אין לבית המשפט סמכות לתת צו שיפוטי המורה על תיקונה של חקיקה ראשית.
העתירה, תוקפת את הוראת סעיף 3 לחוק השמות, התשט”ז-1956 (להלן: חוק השמות), אשר קובע: “ילד מקבל מלידה את שם משפחת הוריו.
היו להורים שמות משפחה שונים, מקבל הילד את שם משפחת אביו, זולת אם הסכימו ההורים שיקבל את שם משפחת האם או שמות המשפחה של שני ההורים….”.
העותרת טוענת כי הוראה זו לוקה בחוסר שוויון מובנה והינו מנוגד לערכים המוגנים על ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
העותרת מפרטת וטוענת, כי אישה שבוחרת להיפרד מאב ילדה ומעוניינת, לאחר הפירוד, להוסיף לשם המשפחה של הילד את שם משפחתה שלה מתקופת נעוריה, נדרשת לקבל את הסכמת האב לתוספת זו.
באין הסכמה כאמור, נדרשת האישה לפנות לבית משפט בבקשה לשנות את שם הילד בהתאם. העותרת סבורה כי הפתרון של פנייה לבית משפט איננו פתרון ראוי למרות העובדה שעל פי רוב נאותים בתי המשפט להיענות לבקשת האישה.
לטענתה, פתרון זה כרוך בעלויות כספיות ובלחצים נפשיים אשר נובעים מהעמקת הקרע בין האישה לבין אבי ילדיה. בעטיים של כל אלו, נשים רבות ממאנות לעשות שימוש בפתרון זה.
ביהמ”ש העליון דחה את העתירה על הסף.
ראשית, אין בידינו לקיים ביקורת חוקתית על הוראת סעיף 3 לחוק השמות לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חוק השמות חוקק בשנת 1956; סעיף 3 לחוק זה, שבעניינו הוגשה העתירה, תוקן באחרונה בשנת 1990 – הכל עובר לחקיקתו של חוק היסוד. נוכח האמור, ברי הוא כי סעיף 3 לחוק השמות חסין מביקורת חוקתית לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כמצווה בהוראת סעיף 10 לחוק היסוד שעניינה שמירת הדינים הקיימים. שנית, הסעד שנתבקש על ידי העותרת – מתן צו שיפוטי המורה על תיקונה של חקיקה ראשית – אינו מצוי בסמכותו של בית משפט זה. דיני החוקה מפקידים בידינו את הסמכות לבטל הוראות חוק רגיל המנוגדות לחוקי היסוד, אך אינם מאפשרים לנו להיכנס לנעלי הכנסת ולכתוב חוקים במקומה. הלכה היא עמנו מימים ימימה כי “אין מחוקק מבלעדי המחוקק, ולו לבד נתכנו עלילות החקיקה” (ע”פ 53/54 אש”ד מרכז זמני לתחבורה נ’ היועץ המשפטי לממשלת ישראל). בית משפט זה לא ייתן אפוא צו עשה לרשות המחוקקת ויורה לה לתקן דבר חקיקה קיים על פי ראות עיניו ושיקול דעתו.
אשר על כן, המזור לקשיים שחווה העותרת – ובאלו הנני רחוק מלהקל ראש – מצוי בין כתליו של בית המחוקקים ולא כאן.
סוף דבר: העתירה נדחית.
בג”ץ 5442/19 עו”ד עינבל דקל סגמן נ’ מדינת ישראל ואח’. ניתן ביום 25.11.19.
