בתקופה האחרונה אנו עדים לקמפיין מסיבי מרגע שחוק האיזוק האלקטרוני נפל בהצבעה בכנסת , הסגנון מאוד ברור, אחד מהם הינו התחקיר של פוליטיקלי קוראת כיצד הפילו ארגוני הגברים את חוק האיזוק האלקטרוני? . כאמור ארגוני הפמיניזם הרדיקאלי פועלות לקידום חוק האיזוק האלקטרוני לגברים נגדם הוצא צוו הגנה, ובכל הצעות החוק השונות המדד היחיד הקובע האם ניתן לפגוע בזכויותיו של גבר תהיה הערכת מסוכנות הנעשית במרבית המקרים על ידי עובדת סוציאלית.
זאת ועוד, בכנסת הקודמת התקבל תיקון 18 לחוק למניעת אלימות במשפחה תיקון מס’ 18 – הוראת שעה, התשפ”ב-2021, במסגרתו גבר יחוייב לקבל טיפול אם הוצא נגדו צוו הגנה במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה (אין הרשעה או כתב אישום),מדובר החוק שתקף כעת במסגרת הוראת שעה, אשר מגדיר שגבר ישלח לעובדת סוציאלית אשר תקבע אם הוא מסוכן או לא! מה הסיכוי שהיא תגיד שגבר אינו מסוכן?
הערכת מסוכנות מבוצעות במרבית המקרים על ידי עובדות סוציאליות, וכאן קיימת בעיה מהותית, עובדים סוציאליים מחזיקים בסטריאוטיפים שליליים לגבי גברים, ורואים בהם אגרסיביים, אלימים שאינם משתפים פעולה. מדובר בסטיגמה המוצמדת לגברים, הנתפסים כחזקים, עצמאיים ואלימים, סטיגמה זו אשר מוטמעת היטב בקרב העובדת הסוציאלית הטיפוסית.
מרבית העוסקים בעבודה סוציאלית הן נשים (86%) ולכן על רקע היותן נשים, התפיסות החברתיות ובעיקר בשל התכנים אליהם הן נחשפות במסגרת הכשרתה לעבודה סוציאלית מבחינתן גבר הוא תמיד מסוכן ואלים.
בספר “עבודה סוציאלית בישראל” (חובב, מ’, לונטל, א’ וקטן, י’ 2012, אשר שם לו למטרה לקבץ ולכלול את מגוון הנושאים שבהם עוסקת העבודה הסוציאלית בישראל, ניתן לראות שיש פרק שלם המוקדש לעבודה סוציאלית פמיניסטית העוסק, כולו, בטיפול רגיש ומותאם לנשים, ומאידך אם מתייחסים לגברים הם קיימים כקבוצה מובחנת על רקע היותם אלימים.
“התפיסה בשירותי הרווחה בישראל הינה שגבר הינו תמיד התוקפן והאישה היא הקורבן“
פרופ’ זאב ויינשטוק בוועדה לצדק חלוקתי 20 במרץ 2017
לראיה, הפנייה היחידה שנעשתה בישראל באמצעות אמצעי התקשורת בשנים האחרונות לגברים כקבוצה עסקה בנושא האלימות במשפחה, והציעה לגברים לפנות לעזרה נפשית מקצועית על רקע היותם אלימים כלפי בנות זוגן תוך התעלמות מהגברים כקורבן לאלימות ולתלונות שווא.
מחקרים בעולם מראים חד משמעית כי קיימת הטיה ואפליה באבחון ובטיפול והתעלמות מגברים שהם קורבנות של אלימות במשפחה מצד נשותיהם, על פי ממצאים שהולכים ומצטברים בתחום (Fiebert, 2012), קיימת נטייה של שירותי הרווחה העוסקים באלימות במשפחה להתייחס לאלימות כלפי נשים ולהתעלם מהנתונים המצטברים, הן משדה המחקר (Straus, 2010, 2012) והן ממקרים קליניים, לשכיחות הגבוהה של אלימות הדדית בזוגיות ואף לאלימות של נשים כלפי גברים במשפחה (Williams et al., 2008).
הערכת מסוכנות: נקודת המוצא בהערכת המסוכנות אינה מעודדת, רוב ההחלטות על “מידת מסוכנות” של אדם, מתבצעות על בסיס הערכה קלינית, הערכה אשר מוגדרת כפרוצדורות שבהן הקשר בין האינפורמציה שנאספה בזמן ההערכה לבין ההחלטה הסופית איננו קשר מתמטי ידוע, לעניין זה שתי משמעויות חשובות: ראשית, קיים משקל רב לשיקול דעת של בעל המקצוע. שנית, אופן גזירת המסקנה איננו ידוע לאדם חיצוני ופעמים רבות גם לא לאיש המקצוע עצמו, שאיננו מודע בהכרח למשתנים ולמשקלם היחסי בקבלת ההחלטה.
למעשה, ברוב המקרים מתבצעת “הערכה קלינית” אינטואיטיבית על סמך ניסיונה הכשרתה ודיעותיה של העובדת הסוציאלית.
לסיכום: תיקון 18 לחוק אלימות במשפחה והצעות החוק בענין איזוק אלקטרוני מועדות לפורענות ולפגיעה משמעותית בזכויותיהם של גברים בישראל, לשלוח גבר לעובדת סוציאלית אשר נקודת המוצא מבחינתה הינה שכל גבר הוא אלים , אנס או רוצח התוצאה ברורה מראש.
אבות למען צדק.
