אהובה כחלון היתה הבעלים, המנהלת והגננת של גן-ילדים באשקלון. נטען כי התעללה, גופנית ונפשית, ברבים מילדי הגן. וכך לדוגמא, היא נהגה להושיב ילדים בכוח בכיסאותיהם כאשר היא מושכת אותם בחוזקה בידיהם; משכה בשיער ראשם; דרשה מהם לשבת זקוף, תוך הדיפת ראשם בכוח לכיוון הקיר; זרקה נעליים לעבר הילדים; נקשה עם אצבעותיה בראשם של הפעוטות; הטילה ילדים לעבר מזרון; וכאמצעי ענישה נהגה להחזיק ילדים בחדר חשוך ששימש לאחסון מזרונים. כן נטען, כי בחלק מהמקרים נגרמו לקטינים חבלות.
נידונה ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והיא חוייבה לפצות כל אחד מהקטינים בהם עסק כתב האישום, בסכום של 3,000 ₪.
בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע: “המערערת נטלה על עצמה תפקיד שספק אם יש אחראי ממנו – לחנך עוללים וילדים שאין רכים מהם בראשית דרכם. זהו תפקיד המחייב את העוסק בו למיומנות, נשמה-יתרה, ובעיקר אהבה וסבלנות שאין להן קץ, כי הרי מדובר בילדים שחלקם אף טרם למדו לבטא את עצמם. למרבה הדאבה, נדמה כי המערערת נעדרת כל אותם כישורים, ובמקום להעניק לפעוטות אכסניה חמה ואוהבת, היא הפכה את חייהם של אחדים מהם לסיוט מתמשך. בנסיבות אלו אין בעונש שהושת על המערערת חומרה כלשהי, אדרבא, יהא עונש זה לנגד עיניהם של כל מי שמבקש לעסוק בחינוך, ובמיוחד בגיל הרך, כדי שמעשים מסוג זה לא ישנו.”
אבות למען צדק.
